Pages

THE HIDDEN POWER OF THE JEWISH HOME - אשה יפה

אישה שהולכת בחוסר צניעות, היא גם מצד עצמה המפסידה הגדולה, כי היא מאבדת את השפע הגדול, שראויה היתה ל

אישה שהולכת בחוסר צניעות, היא גם מצד עצמה המפסידה הגדולה, כי היא מאבדת את השפע הגדול, שראויה היתה לקבל, ו והיא מחזקת את הכוחות השליליים , של הגברים בכך שמהרהרים בה , או חושקים בה, וכחות אלה יונקים את השפע שלה הפנימי, והשפע של חייה., קרי מאבדת את חיותה, באמצעות , לא עלינו הפסד פרנסה, בעיות בריאות, בעיות עם ילדים, עם הבעל שלום בית וכו. וכמובן שמעבר לפסד הפרטי שלה, גם הגבר רחמנא לצלן, גם מפסיד , כי הוא מאושם בסיבתה, דבר שיכול לגרום לו לירידה גדולה בקדושתו ופגם שמירת הברית.
http://www.ha-zohar.info/?p=8894

Search This Blog

Languages:

English, Русский, עברית

Monday, November 29, 2010

THE HIDDEN POWER OF THE JEWISH HOME

B"H
Ilona Magaseyeva
Judaic Studies 83.1.
Prof.Leiman
Spring 2000

THE HIDDEN POWER OF THE JEWISH HOME
Subtopic: Lighting Candles

“Kol kvod bat melech pnima...-- all of the honor of the daughter of the King is within” (Psalms 45:14).
And truly so, the Jewish home has always been a fortress of holiness, and the one who is called a home is the woman. As Rabbi Yossi said, “... I called my wife my home and my home I called my wife” (Gittin 52a).
She is the one who creates and preserves an island of holiness within it, protecting everyone in her household.
Our foremothers showed us the way to build the ideal home. When Yitzchak took Rivkah for a wife, he first "brought her into his mother’s tent and took Rivkah and she became his wife and he loved her and was comforted after [the death of] his mother" (Bereishit 24:67).
Yitzchak began building his home by bringing Rivkah into his mother’s tent to show her the kind of home he grew up in and wanted to have when he was married. There were three very special characteristics which distinguished this tent. When Sarah lit the candles for Shabbat, they burned from one Shabbat to the next. When she kneaded the dough, there was such a blessing in the bread that whoever ate even the smallest piece was satisfied. And the Cloud of Glory was always present, showing that the Divine Presence rested on the tent.
The home that Sarah created reminds us of another place where all these characteristics were found: the Beit HaMikdash (The Holy Temple) , the dwelling place of the Shechina (Divine Presence). In the Beit HaMikdash, when the kohen lit the candles of the Golden Menorah on erev Shabbat, they burned till the following erev Shabbat. Every Friday, the twelve loaves of bread were replaced with newly baked ones. The bread from the previous week, which had miraculously stayed fresh, was then divided among the kohanim; our Sages tell us that even if a kohen received a small piece, he felt satisfied.
So we see here that Yitzchak was actually asking Rivkah if she was capable of building a Beit HaMikdash. Before the Holy One, Blessed is He, caused Sarah’s sun to set, he caused Rivka’s sun to rise (Bereishit Rabba 58:2).
After he showed her the tent and she agreed to follow in his mother’s ways, their home was a Beit HaMikdash, just as every Jewish home is a miniature Beit HaMikdash — and the builder of this Beit HaMikdash is the woman.
The woman is the one that makes sure that her home is a place of happiness, sanctity, and joy, a place of shalom bayit. And Shabbat candles are the symbols of the shalom bayit.
As the gateways to Shabbat open wide and the pure and holy serenity descends upon the home, the glowing candles illuminate the home, the family, and the world as a whole. It is a time when we are exalted, standing in our own Beit HaMikdash, like a Kohen Gadol lighting the golden Menorah.
There is a mitzvah to light candles on late Friday afternoon, which will burn into Friday evening. This is derived from Shulchan Arukh 263:2, and Mishnah Berurah. Three reasons are given for the mitzvah of Candle-lighting: Light maintains family harmony by helping people to avoid accidents in the dark; lighting candles in the dining room honors Shabbat; and dining by the light of the candles increases the diner’s enjoyment of the food, fulfilling Oneg Shabbat.
That the mitzvah of Candle-lighting is connected to both Kavod and Oneg Shabbat can be seen from the Rambam’s discussion of these mitzvot (commandments). In Hilchot Shabbat 5:1, he states, “Men and women are obligated to have candle burning in their homes on Shabbat... This is included in the mitzvah to enjoy Shabbat (Oneg Shabbat).” In Hilchot Shabbat 30:2-5, he discusses the mitzvah of Kavod Shabbat: ”How is the mitzvah of honoring Shabbat [fulfilled] ? The sages have said that it is a mitzvah for a person to bathe ... in hot water on Friday to honor Shabbat ... . The table should be set, candles lit, and the beds made ... . All these things express the honor of Shabbat.”
So, we learn from Rambam that candles must be lit before sunset in order to honor Shabbat. In like manner, when a Queen comes into a house, the house is already prepared to welcome the Queen and the light is already there.
It is evident from the Rambam’s words that two mitzvot are fulfilled through the Shabbat candles:
• lighting candles before Shabbat is part of Kavod Shabbat,
• while having them burn on Shabbat is part of Oneg Shabbat.
In general, Oneg Shabbat is fulfilled by enjoying Shabbat on Shabbat and Kavod Shabbat is fulfilled through actions done in anticipation of Shabbat. See the Beit HaLevy, Vol.1, No.11, and the novellae of haGaon Rav Chayim of Brisk(stensil) in the name of HaGaon Rav Yitzchak Ze’ev Soloveitchik.
According to those authorities who maintain that the mitzvot of Kavod and Oneg are prescribed by Torah Law, candle-lighting is part of both Torah obligations. See the Sha’ar HaTziyum 242:1 and the Eliahu Rabbah 671:2.
In addition, the Gemorah (Shabbat 23B) states one more reason for why candles must be lit before Shabbat is. That is because the Pillar of Fire, which hovered at night always appeared with the Pillar of Cloud (a herald of rain) before sunset. This idea awakens us to try to delve into and understand the meaning and the secret of light.
“In the beginning of G-d’s creation ... G-d said, let there be light; and there was light.”(Rashi, Bereishit 1-3).
So, according to the very first passage of the Torah, we see the major principle of life, that G-d’s first creation, light , is the source of all that follows. Hence, we infer that darkness, which represents unhappiness, loneliness, illness, poverty, sadness, death, etc., - is bogus, it only exists to accommodate light. A mere shell embodying and serving the light.
The Torah continues (ibid.) , “ ... and it was evening and it was morning, one day”, emphasizing that evening precedes morning. What other nation begins the day at nightfall? The idea to perceive the night as a harbinger of day can only so closely associate with the unique nation that bears the yoke of One G-d, the Children of Israel.
Even the words in the principal Jewish prayer of Shema :
“Shema Israel, Hashem Elokeinu, Hashem Echad,” in other words, “Listen, Jewish People, the Lord is our G-d, the Lord is One” reveal the meaning of unity between darkness and light. Where darkness (signifying the judgment incurred upon a person, like death or illness, etc.) and light (signifying G-d’s mercy leading to a person’s joyous state) stem from One Source, G-d, the Creator. And we infer this from the names of G-d denoted in the verse mentioned above. We know that G-d has seventy-two names. And each of the names refers to a distinct way that G-d manifests Himself to us , which gives us a way to relate to Him. The name “Lord (Hashem or Yud Keh Vav Keh)” refers to the Creator when He manifests His compassion. “Our G-d (Elokeinu)” refers to the Creator when He acts as a Ruler who metes out justice. The third mention of G-d is again “Lord (Hashem or Yud Keh Vav Keh)” , which suggests that G-d is one and the same loving divinity, whether He reveals Himself to us as a G-d of compassion or as a G-d of justice. All He does comes from His love for us, although He must sometimes act in the way that seems harsh with us in order to effect justice.(Aiken, L.,The Hidden Beauty of the Shema)
Anything that ever happens to people, good, or khas veshalom (G-d forbid) - not good, is G-d's great urge for us (all of klal Israel) and helping us, to grow individually as well as a whole. [I heard a couple of wonderful quotes pertaining to this idea: "G-d loves you, please call home" or “If you feel that G-d is far away, know that He was not the one who moved”]. So He sits there waiting for us to contact him, sometimes He needs to give us a hand, but that help comes in different forms. And whatever may seem bitter, it is the best way for salvation. Like a bitter medicine that a trustworthy Doctor prescribes, and we have no choice but follow him and accept the required treatment.
There's a verse in tehilim twenty-three sang by King David:
‘ A psalm by David.
Hashem is my shepherd, I shall not lack.
In lush meadows He lays me down,
beside tranquil waters He leads me.
He restores my soul.
He leads me on paths of justice for His Name’s sake.
Though I walk in the valley overshadowed by death,
I will fear no evil, for You are with me.
Your rod and Your staff, they comfort me.
You prepare a table before me in view of my tormentors.
You anointed my head with oil, my cup overflows.
May only goodness and kindness pursue me all the days of
my life,
and I shall dwell in the House of Hashem for long days.’

“Gam ki eilech bgei tzalmavet, lo yira ra ki ata imadi, shivtecha umishantecha heima yenachamuni - Though I walk in the valley overshadowed by death, I fear no evil, for You are with me. Your rod and Your staff, they comfort me." (Psalm 23, the 4th sentence) The rod, also serves as a staff. The same stick that hits us also serves to support us whenever we need to lean on it. Also, the beginning of the same psalm (23), “Hashem Royee, lo echsar...”, or “Hashem is my shepherd, I will not lack,” describes G-d as a shepherd, who uses his staff to hit the helpless sheep to keep them from going off the right track, to keep them away from the wolves; and just like sheep feel no worry, because their shepherd sees to their every need, so should we feel content knowing that G-d will provide us with what we truly need.
In the desert , the Pillar of Fire (that gave light to enable Jews to travel at night) constantly appeared by day while the Pillar of Cloud that (protected the Jews) was always visible at night time. Daily they paired off to manifest their union. They were one because they came forth from the One Source.
The Shabbat candles also express this concept. Rabbi Shmuel E. Brog conveys in his overview, The Shabbos Candles, that darkness itself gives rise to the Shabbat candles, which are necessary in order to see. In this, they are like the Pillar of Fire , which was also required to make travel at night possible. But there is yet a deeper parallel. The Shabbat candles are a mitzvah, they are lit because of a Divine command, thus they are similar to the Pillar of Fire , which was also a Divine light.
The Pillar of Fire , which illuminated the night was invariably seen before sunset together with the Pillar of Cloud in order to demonstrate that its radiance at night was daylight in a different form. Its miraculous rays were consequently a lesser manifestation of the original all-encompassing Light of Creation. Undoubtedly, the exuberant bliss of those who beheld it is indescribable in human terms.
But the Shabbat candles are sacred; a Divine light was also unveiling the inner Radiance of Creation. For that reason, they , like the Pillar of Fire , must be lit before sunset to attest that they, too extend the light of day beyond its natural limits.
The Shabbat candles are not characteristic of any fire lit during the week, even the Havdalah, we thank Hashem for teaching us how to make the light through , which we overcome the obstacles imposed by darkness. On Erev Shabbat we thank Him for revealing that darkness itself is merely another form of light.
Since every Jewish home, as mentioned earlier, is a miniature Beit Hamikdash, the glorious epitome of the Jewish home, we need to look deeper into its structure.
Three times a year – on Passover, Shavuot and Sukkot – all Jews went to Jerusalem to celebrate the holidays during the Beit HaMikdash, which was central to the spiritual life of the Jewish people.
Our nation gathered there, together as one, to deepen both their personal and national sense of connectedness to G-d. It was a place of concentrated spiritual power and electrifying inspiration.
A centerpiece of our Temple was the Menorah which was lit daily. Since then buildings were illuminated by the natural light of the sun, windows were designed to be narrower on the outer side of the wall and wider on the inside. This design served as a type of funnel that captured the rays of the sun and dispersed the light inside the building.
Curiously, the windows in the Temple had the opposite design. They were narrow on the inside and wide on the outside. Why?
The light of the Menorah represents Torah wisdom. Shimon Apisdorf explains that the seemingly backward design of the windows signified that this wisdom was to radiate out to the entire world. More than the Temple needed the light of the sun, the world needed the enlightening wisdom of the Torah.
Another distinguished and important item, the Ark, in the Temple represented the Torah even more clearly than the Menorah. The Ark contained the tablets of the Ten Commandments, and the very first Torah scroll, written by Moshe. But the question lies, if the Ark contained the Torah, how did the Menorah also represent Torah?
Since the Torah actually has two parts : One part being the Written Torah, commonly called the Five Books of Moshe, and known to mankind as the Bible whose text is written on every Torah scroll.
The second part of the Torah known as the "Oral Torah" given at Mount Sinai to the Jews, which was studied, memorized and carefully transmitted directly from teacher to student.
Going back to the Menorah, the Ark and the Temple windows: beautiful lights shone from the Menorah represented the Oral Torah since it liberates the meaning and the wisdom contained in the Written Torah. Meanwhile, the tablets and the Torah scroll were kept in a closed Ark – because without the benefit of the Oral Torah, the Bible is a mere closed book!
The windows of the Temple were backward to signify that more than the Temple needed the light of the sun, an often darkened world needed and still needs the light of Torah.
In the book of Rut, Ruth said [to Naomi], “Don’t ask me to leave you and to stop following you, for where you go, I will go... . Your people shall be my people and your G-d, my G-d... . Thus shall Hashem do to me and even more [literally: and thus shall He increase], if anything but death[literally: for death] shall part us.(Rut 1:16-17)”
In this statement of Rut’s acceptance of Judaism, we focus on the clause: “Thus (khaf hei) shall Hashem do to me and thus (khaf hei) shall He increase”. The numerical value of the word “thus” (khaf hei) is twenty-five, and the twenty-fifth word in the Torah is ohr, “light.” Koh therefore alludes to light. Rut was saying: As a gentile, I was in the dark. But now Hashem will make light for me and increase it because I have become a member of Israel.
Similarly, the Torah says, (Shemot 10:22-23) “ There was a thick darkness in all the land of Egypt..., but all the Children of Israel had light”. And Scripture says, (Ishayah 9:1) “The people who walked in darkness have seen a great light; those who dwell in the land of the shadow of death, the light has shined upon them”; and (Ishayah 60:1) “Arise, shine, for your light has come, and the glory of Hashem shines upon you”.(Ben Ish Chai (Em HaMelekh): Israel & the Nations: Light, p27)
Chanukah candles breaking through the night of galut (exile) provide another powerful insight to this idea.
Chanukah is about two ever present forces: darkness and light. It’s about a struggle between two world shaping ideologies: Hellenism and Judaism.
The Festival of Lights, takes place at the darkest time of the year, which represents the darkest time of our history. The time when, unfortunately, the seventy nations of the world did not understand the nature of the sacrifices in the Temple. For that reason, the Jewish People have suffered countless pogroms throughout the ages and the destruction of two Holy Temples.
It occurred in Israel during the Hellenistic oppression called galut Yavan. This third exile lasted one hundred and eighty years, and was dubbed the exile of darkness due to the fact that the Greeks made every effort to make Jews see and understand the world in a way which was alien to the Torah.
The Greeks were conquering the world, with their ideas as well as their armies, and were bringing a modern, practical, "enlightened" philosophy to the world. Resistance to this force came from where one would have least expected it. A small group of people, without military power, without weapons, went into the streets against the Greek rule, and were victorious! As the psukim 8-9 in tehilim 20 state: ”eile barechev ve’eile basusim, va’anachnu besheim Hashem Elokeinu nazkir. Heima kar’u venafalu, va’anachnu kamnu vanit’odad. -- Some with chariots, and some with horses, but we - in the Name of Hashem, our G-d - call out. They slumped and fell, but we arose and were invigorated.”
Although the Greeks did not actually destroy our Temple, they contaminated it. Chanukah celebrates the return of holiness to the Temple after the contamination of the Greeks.
It was the exile of darkness, for the reason that nothing is as dark as the enslavement of the human mind. The galut Yavan is always referred to as darkness since it took away the light of Torah.
Chanukah is about the awesome subtleness of life. It’s about how little things can make a profound difference, and it’s about discovering the soul in the flame, the soul in everyday life and the power of the Jewish soul in history.
The holiday of Chanukah is about the imperceptible human spark that enables people to reach far beyond their perceived limitations. It’s about the power in a diminutive flame to banish an enormous darkness. It’s about a tiny people that is able to overcome the most daunting of foes. The purpose of kindling the menorah is to rekindle in ourselves the light of the triumph over darkness.
There is a custom, among some people, of turning off the lights at the time of lighting the menorah on Chanukah. This emphasizes the idea of light coming forth from darkness, and holiness appearing where it is least expected.
It is customary on Shabbat , during Kiddush, to look at the candles when reciting a prayer Va’ychulu. Indeed, Va’ychulu describes how G-d completed creation; the Shabbat candles enable us see it.
The Rambam’s statement can now be better understood in the profundity that the Shabbat candles must be lit early to honor Shabbat.
By lighting candles early we testify that there is no real darkness on Shabbat and hence give a great honor to the Sacred Shabbat. Shabbat is an absolute radiance! It’s heaven! Shabbat reflects the Sublime Joy that set creation in motion, and the Infinite Bliss of its culmination.
On the passage (Eicha 3:17) “And my soul despaired of having peace,” the Talmud (Shabbat 25B) expounds, “[Because it lacked] Shabbat candles.” Rashi clarifies “ ... without light there can be no peace because they [people] will constantly stumble and be compelled to eat in the dark.”
But the question is why do Chazal, the Sages, suggest that only an absence of light on Shabbat mars the peace? According to Rashi’s explanation, it seems that an absence of light on any day would be equally disruptive.
In order to answer this, it is necessary first to define the word peace. The Hebrew word for peace, Shalom, originates from the word Shlamut, which means complete, totally integrated. In Shalom, people relate to each other in the manner that cells and limbs of the human body relate to each other – in total harmony. Harmony is the vessel that transforms material conveniences into blessings. Enjoyment is within reach, even in the physical sense, only in the presence of peace. Precisely as all the elements that compose the human organism are part of one totality, so too, people in Shalom are perfectly united in the Source of All Being.
Shimon Apisdorf in his book on Chanukah sets down an interesting perception that within the lights of the Chanukah Menorah there is a spiritual energy that is able to help us reconnect with that , which is inspiring and uplifting in life. “The dancing flames of the menorah are there to spark a sense of innovation in life.”
Each of us is considered a precious source of light, and when G-d told the Jewish people that the little lights of the Menorah are more precious to Him than the lights of all the stars [He placed] in the sky, He was telling us not to evaluate beauty and radiance of our inner lights in terms of anything else but ourselves. In the realm of the soul, in the realm of the deepest human accomplishment, there is no room for competition, yet room enough for a world full of winners- a world full of little precious lights.
To experience the oneness of Shalom, man has to first sublimate his material nature due to the fact that matter is exclusive; It’s not possible for two physical beings to occupy the same place at the same time; one necessarily excludes the other.
Scripture (Iyov 12:11) writes that Hashem invested man with all the wild characteristics of beast and then decreed that he harness and channel them until he transforms himself into a civilized, moral being. Throughout the time that Noah was in the ark, he had to give each animal its particular food at proper time. All th while in the ark he had to work on developing his character , on his capability to give and care for other beings.
There is an astounding parable about a king who had a wonderful map of the world. The map was his most treasured possession because it made possible the conquest of every land. Once, the precious map fell into the hands of his young son who unintentionally tore it to pieces. The king, speechless, verged on collapse. Seeing his father’s despairing condition, the child jumped up and cried, “Don’t worry, Father, I’ll put it all together.”
Surely so, the boy fulfilled his promise. With diligent care and effort he fitted every little piece together.
Amazed at his son’s accomplishment, the king exclaimed, “Where did you learn this secret? How were you able to possibly remember where all the pieces belong?”
“There is no big secret,” the boy replied. “I noticed a picture of a man on the back of the map. Once I put the man together, the world automatically fell into place.”
Indeed, the map of the world, and with it the map of family life, is ripped and shredded. To paste all the parts together is an impossible undertaking. All one can do is begin to work on his/her own character. Once the person mends himself, he will automatically mend everything.
The Torah’s (Iyov 5:7) precept that “Man was created to toil,” was given to Adam when he resided in Gan Eden, where all his material needs were acquired without labor. Therefore, this passage obviously means that his sole occupation was to strive for an ever greater degree of unity with the One Source of All Being. (In other words, to toil in Torah. See Targum Yonatan Bereishit 2:15).
After his sin, his obligation to achieve Divine union became extremely more difficult because Adam was forced to provide his own physical sustenance. He was diminished and made to serve that part of his being , which divorces him from the whole; he was forced to toil and invest time in that segment of his nature, which is selfish, which is limiting, which makes him arrogant and angry.
Rabbi Yeruchim Levovitz , zichrono levracha, the late world renowned mashgiach of the Mirrer Yeshiva, once said,
“Man is like a compass. Although the arrow always faces north, it can easily be pointed elsewhere. However, it will remain in place only as long as it is held; remove the finger and it quickly reverts to its original position.
“The same is true of man. His arrow, i.e., the essence of his soul, is always pointed heavenward. By virtue of his very nature, man seeks only good and reverence for G-d. It is only here, in his physical form, that his true essence is distorted by outside forces which lead him astray. Therefore, man is not required to seek new virtues he does not already possess. No, he is only called upon to refrain from doing what for him is perverted and unnatural. If only he could flee the influences which corrupt him, he would automatically turn to kedusha and to G-d.”
Unfortunately, for six days that men are instructed to work, they are still beset with this difficulty. Of course, there is a substantial difference between the righteous, who are minimally affected, and the wicked, who have become horribly deformed. Nonetheless, during the six days of toil for bread everyone is too fearful and too worried to integrate totally with others.
Perfect Shalom is attainable only to an individual who is freed of Adam’s curse; to an individual liberated from fear of want; to an individual whose body does not crave fulfillment of every desire any longer. He must be at rest; serene, tender and genial. In other words, he must return to Gan Eden.
Shabbat is this Gan Eden. Therefore, not only all manner of creative physical work is forbidden on the Holy Day, but even the necessity for it must be avoided. As Rashi states: “When Shabbat comes you should view all your work as being finished in order to free your mind of all physical concerns.” (Shemot 20:9)
Thus the first prerequisite of total Shalom is tranquility. Our sages write: “Peace is wonderful. It is the only container Hashem found to store Israel's blessings (Uktzin 3:12).” Even the most beautiful home, furnished elegantly and with every modern convenience , is worthless if it does not have tranquility.
As the passage in Mishlei(17:1) states: “Better a piece of dry bread with tranquility than a home full of sacrifices of strife.” If one eats his “dry bread” primarily to keep healthy, there can be “tranquility”, i.e., if the individual has made peace with himself, he can get along with others. But if he eats not to satisfy his own needs but to fulfill the desires and/or expectations of his neighbors, if he must feed himself to impress others, then his fine china, brand-new car, and expensive house are also inadequate. This is where the trouble begins. It does not take much to support oneself, under normal circumstances, a garment and a portion of bread suffice. When one however, must dress and eat to excite others, then there are no limits.
Tranquility enables to let go of the anxiety, the conceit, and the greed that disrupts it .
However, total Shalom requires one other condition which is the light. Since light stimulates the intellect to differentiate and to perceive the uniqueness of each and every being, the Talmud (ibid.) for that reason refers to it as Shalom. To treasure these differences is the sign of Shalom.
Shlamut, the unqualified affirmation of humility, entails diversity to the point of inequality. In Shalom, each individual perceives the unique excellence that all others possess to the extent that he views everyone as greater than himself (see Igeret haRamban). This is possible because he understands the oneness that unites all Jews, therefore, their excellence is really his excellence.
Darkness is called erev in the lashon hakodesh (Holy Tongue), because it mixes (orav) things together and destroys diversity. Darkness is the terrific equalizer that turns distinctiveness into nothingness.
On the other hand, light is known as boker fore the reason that it gives rise to beekur, the careful examination that discovers value everywhere.
To contemplate further (from Rabbi Shraga Simmons) , the Jews in Egypt had sunk to the forty-ninth level of spiritual impurity, and only when they hit rock-bottom did they turn to G-d and cry out. It was at that moment that they were redeemed. Redemption can be as quick as the blink of an eye. Our Egyptian experience began with Yoseph sitting in the dungeon prison -- and rising to the position of prime minister in the span of one day! When we see the evil being set to an end, the Egyptians drowning at the Sea, we are grateful to the One who arranged the turnaround! G-d delivers us from slavery unto freedom. The Seder is the only one of the six-hundred and thirteen mitzvot that is performed specifically at night, for on Passover, we turn the darkness into light.
The night before Passover, at the beginning of the night of the fourteenth of Nissan, we search for chametz by the light of a candle immediately after stars emerge. Since chametz alludes to the yetzer hara (evil inclination) , and the candle signifies the mitzvot, as it says: “For a commandment is a candle and the Torah is light” — through the strength of the mitzvot, one will be able to eradicate evil within him and thus uncover his greatness.
Also, by looking at a candle, we can learn how to overcome the yetzer hara and how to root out the chametz from within us. While the candle burns, it sheds light around it. But when it is extinguished, it becomes completely dark. Not only this, but its wick is then left as black as ashes, leaving dirt on the hands of whoever touches it. So too, a man should realize that as long as he is alive, he can be successful and wealthy, and it is still within his power to add to his record more mitzvot and good deeds. However, once his “candle” has been extinguished, and he passes from this world, his opportunity to perform mitzvot and good deeds is dark as the night (Ben Ish Chayil, Section 4, 160)
People in Shalom cannot possibly intrude upon each other because they clearly see the Divine beauty of every being. Unbound by want, they are free to be themselves and free to esteem others.
So, to the extent that the individual liberates himself from the pursuit of selfish, egotistical, material needs (Shabbat rest) he obtains an open mind, broad enough and sharp enough to discern (by the light of the candles) the sublime qualities that distinguish each and every family member, guest, and even each object.
Anyone who has ever experienced the Kedusha of Shabbat can testify that the harmony that is present at the Shabbat table cannot be duplicated on a regular weekday. At other times light can minimize friction, but on Shabbat it generates Gan Eden.
The intensity of union manifest in Kiddush and the HaMotzee, when all are gathered become one with the reciter, when Halachically his lips become their lips, visibly gives emphasis on the uniqueness of even the youngest child who must cooperate in silence for the Kiddush to proceed. And when it is over, he also must partake of the wine and challah together with all present.
Oneness gives rise to individuality! To penetrate this knowledge is to try the indescribable rapture of Oneg Shabbat. To attain it we light Shabbat candles!
To experience Oneg Shabbat – the Heavenly Oneness, the ecstasy of Gan Eden – is a Divine gift unobtainable by human effort alone. It is bestowed by the Almighty as a reward for Shalom Bayit.
Shalom Bayit is based on the principle that union is the essence of life. If union is central then man is eternal; if, khas veshalom, Heaven forbid, it isn’t, man is no more than a piece of clay.
The knowledge of this is precious to all who comprehend that a man/woman without a spouse is nothing but a semi-being. As Rabbi Eliezer said, “He who has no wife is not called ‘Adam’ (a man)” (Yevamot 63). Why is that? Man is incomplete and as long as he is alone man is blemished because he cannot fulfill his goal. The Zohar explains that the Shechina cannot rest on something that is not perfect, for something that is imperfect is incomplete.
Marriage is a chance for perfection since it’s said:“Male and female He created them, and called them ‘Adam’ ” (Bereishit 5:2). The Vilna Gaon explains (Vilna Gaon, Mishlei 9:10) this strange structure of the pasuk (sentence) that because Hashem wanted the woman to be a helpmate to the man, He created them as one and then divided them – only if the woman is part of her mate will she be able to truly help him. Alone, neither of them is complete. Both halves are needed to create one whole. Completeness comes when these two halves join together into one unit; when a husband and a wife complement each other; when two help each other, and give to each other. The love and harmony between them becomes greater than that between people in any other relationship. They’re like one body. And when these two halves are joined, bringing completeness, the Shechina becomes a partner with with them.
Shalom Bayit exists only in families which despise the concept that marriage is a partnership of convenience. Marriage means union, oneness. It means courtesy, respect and consideration. So, instead, they perceive it as a Divine creation , which transforms two partial-beings into one whole entity. “And they shall be one being (basar echad)” (Bereishit 2:24). Two total strangers, absolutely opposite in character and temperament – a male and a female – unite making a home.
They comprehend wedlock (the union of ish with his yud and isha with her hay) as a living real-life manifestation of the Yud and the Hay that spell the Name with , which Hashem creates the world. They clearly see their “One Soul” in the “One Flesh” of each and every child. Their kedusha grows in union with their family. In turn, the glory of Hashem is more obvious because there is a greater sphere of Shalom – the primary Name of G-d.
In lashon hakodesh, the word “father” is spelled with the first two letters of the Hebrew alphabet, alef and bet. This implies that he must lead and set the family’s pace. On the other hand, the word “mother” is spelled with alef and mem, the first and middle letters. This indicates that she must unify the family as the center unifies the whole. Father’s task is responsibility and mother’s task, devotion.
Shalom Bayit accordingly sets roles for man and for woman. It requires a husband who is creative, unafraid of toil, dedicated to enhancing the Divine nature of his family and the world. A husband fulfills his first obligation to intensify his own G-dliness by loving his wife as he loves himself, and by honoring her more than he honors himself.
The Rambam (Hilchot Ishut, Chap.15: 19, 20) puts it this way: “...The husband must honor his wife more than he does his own person and he must love her as he loves himself; he must add to her comforts according to his means; he may not be domineering, but must speak softly; he may not appear [to her] depressed or irate.” Without her he has no continuity; no strength to conquer the world; and no real self.
In turn, Shalom Bayit requires a wife who is dedicated to loving kindness; to building a home , which is a haven of comfort and inspiration for her husband and her children. A wife fulfills her first obligation to make herself Divine by uniting with her husband in fulfilling his wishes as she would a monarch’s .
Rambam continues: “...The wife must honor her husband in extreme measure and revere him; everything she does must be in accord with his wishes; he should be as a king in her eyes; she should walk in the desires of his heart and reject whatever he despises.” This oneness make her embodiment of Shechinah. Without him she is void of Torah. Without him she is mortal.
“This is the way Jewish daughters, and Jewish sons, those who are sacred and eternal, act in marriage. In this way their life together will be beautiful and exalted.”(ibid.)
We see all this manifested in the act of lighting Shabbat candles. The completeness Shalom of Shabbat does not appear only with the lighting of candles, but is brought in by the attitude of the husband and wife. As we see in the following example of Rabbi Brog. First, the husband honors his wife by placing the candles on the table and preparing them to be lit. Afterwards, in a voice filled with love he gently reminds her to light them.
Gladly she hurries to do his bidding and to usher in the Shabbat. Because she perpetuates the home, she was chosen to be the hostess to greet the Divine Guest who weekly visits their earthly abode.
As she prepares to light the candles, she meditates: “I am His agent. This makes us One. Now I have the strength to kindle the only light capable of absorbing darkness – the Divine light of Oneness, the Shabbat lights.”
She kindles them and instantly Oneness appears before her eyes.
“True, I see two candles, even two flames – but there is only one light! No longer will our two distinct bodies blind us to the fact that my husband and I are one. No longer will our physical differences come between us. Indeed, how this One light urges me to focus on the Divine Image that all men possess.”
Although both men and women are obligated to light candles (Shulchan Arukh 263:2), the women of the household light on behalf of the family. Because their principle work is inside the home, and they are primarily responsible for its care, women were chosen to perform this mitzvah (Shulchan Arukh 263:3). They were also chosen because lighting candles rectifies Chava’s sin, which caused “the light of the world” to be extinguished (Mishnah Berurah 263:12). This refers to the tradition that death came to the world as a result of Adam’s sin.
We are well acquainted with the story. G-d commanded man saying, 'Of all trees of the Garden you shall eat. And from the Tree of Knowledge of Good and Evil you will not eat, for on the day you eat from it you will surely die.' (Bereishit 2:16-17) Man’s body is earth as verse follows ”And G-d made man, dust from ground” (Bereishit 2:7). A man’s body consists of the most simple element of Earth. Hence we infer, he is simple. And he had to be clearly told that if he eats what is forbidden, he will die.
Chava , blinded listened to the seductive and cunning snake, which is also compared to our Evil inclination that incited her. The tireless yetzer hara is always ready to attack the unsuspecting; As it is said, “The evil one is on watch for the righteous and seeks to destroy him”(Tehilim 37:32).
Her mind was dulled and “she took of the fruit and ate ... . And she gave some to her husband.” Sin is contageous. Just as a ‘mitzva goreret mitzva’, a good deed triggers another (opportunity for a) good deed. Same is,unfortunately, true for the opposite, ‘aveira goreret aveira’, a bad deed, khas veshalom, follows another bad deed. Immediately after, they gained their consciences , they awakened. They regretted and “Adam and his wife hid from G-d” – they were disturbed.
According to commentators, through eating of the fruit from the Tree of Knowledge, the tendency to do evil was internalized within the human psyche. Before the sin, man and woman had an intellectual choice between good and evil, but evil was outside of the body, not an inner pull or an emotional desire.
Previously, a person's soul expressed itself through its body. Body and soul were in concordance with each other. For instance, whenever the soul wanted to pray to G-d, the body rose early and prayed. Whenever the soul wanted to study and grow most effectively, the body ate healthy foods and took care of itself to provide the necessary fuel and energy for the demanding task.
Now, the body is no longer in the service of the soul, it’s no longer in a rush to do its bidding. When a soul wants to pray, a body groans, turns over and shuts off the alarm clock. When the soul strives to perfect itself, the body craves to eat chocolate cake, watch television and lie on the beach. Now, not only is the body not a reflection of the soul, but they are now working at cross-purposes.
Chava and Adam ate from the tree, and although death was not the immediate result of their transgression, they were driven from Paradise and became mortal. While wrongdoing may seem innocent, one quite often has to pay up the price with interest for the consequences incurred.
Adam is referred to as “the light of the world”; by bringing him to sin, Chava caused this “light” to be extinguished. By fulfilling the mitzvah of lighting Shabbat candles, a woman helps to rectify this sin. Husbands help participate in the mitzvah by preparing the wicks and singeing them (Ibid.)
Since we have discussed earlier that darkness is bogus and thus conclude that there is no absolute evil. We, therefore derive a lesson that destruction (brought by sin, for example: Adam and Chava) cannot be the end. We learn from our imahot, Mothers, who built an eternal nation from hopeless circumstances.
Hashem made our Mothers barren. Sarah, Rivkah, Rachel and Leah were all unable to have children by nature. And the reason brought by our Sages is that it is because G-d longed to hear their prayers.(Yevamot 62)
Prayer alone made them fertile and brought our nation into being. Thus, even devastation and barrenness, is, nevertheless, beneficial and must bring us closer to G-d. That is the basis of our existance.
We are taught that “all generations are redeemed only in the merit of the righteous women, the nashim tzidkaniot, of each generation.”(Midrash Zuta, Rut 4:11)
In all generations, Jewish women have had a remarkable share in the redemption and the salvation of their people. As it says, “In every place where the men broke the wall, the women fenced and repaired it.”(Midrash Tanchuma, parshat Pinchas) When the men made the Golden Calf, the women refused to contribute their gold and jewelry. Later, when the spies returned and spoke disparagingly about Eretz Israel, saying it was a land that destroys its people, the daughters of Zelofchad came to Moshe and said, “ we want an inheritance in Eretz Israel.”
In Egypt, the midwives Shifrah and Puah rescued and cared for the newborn infants, although Pharaoh could have had them killed for disobeying his command. Because they feared Hashem more than fresh-and-blood king, they were rewarded with the monarchy and priesthood for their descendants.
All women in Egypt were faced with terrible decrees. Their husbands worked as slave laborers. Men would be so worn out they never even came home - they just fell down in the field as they worked, slept a little, were beaten, and got up to work again, too tired after a day of slave labor to be involved with their wives. When women went to the well to draw water, they would search for small fish , which they then cooked into a meal for their husbands. To ensure the future of the Jewish people, the women beautified themselves for their husbands and used the mirrors to allure them.
The mirrors that conventionally would characterize a physical action was raised to represent something spiritual, pure, and hopeful; they brought continuity.
The same mirrors that were used by the women in Egypt to adorn themselves to entice their husbands were later used in the desert to construct a wash basin for the Mishkan, the portable Sanctuary (Shemot 38:8). It is by the means of this basin that the priests purify their hands and feet in preparation for performing the holy service symbolizing the pure intentions of those righteous women. Rabbi Shimshon Rafael Hirsch (20th century Germany) explains that: The washing symbolizes, the moral "keeping holy" of one's actions and efforts.
And Rashi adds, "G-d said to Moshe, 'Take those mirrors. They are the dearest to Me of all, for with these mirrors the women brought the Jewish people into being...'" (Rashi 38:8).
According to Judaism, women, share a special trait called binah, a deep understanding. In the Torah, women are exemplified as having a rich inner world, endowed with a unique power to influence people's character; they are described as having insight and perception beyond logic, external facts and superficial facades.
At the time when Bilaam wanted to curse Jewish people, he noticed that the doorways to their tents did not face opposite each other, and no one could look into his neighbor’s house. Even though there were three million people in tents, not even one tent faced the doorway of the other. So great is the modesty of the Jewish people that the blessing Bilaam gave became famous: “Ma tovu ohalecha, Yaakov...- How good are your dwelling places, your tents...”(Rashi, Bamidbar 24:5)
Chafetz Chaim says that one of the reasons that Hashem watches and guards over the Jewish people is because of modesty (Dvarim 23:15). Our sages tell us that the first Beit HaMikdash was destroyed because of three sins: bloodshed, adultery, and idolatry (Yoma 9b). They explain that the “Adultery” referred to here was lack of tzniut, modesty.
The modest behavior of a Jewish woman has a tremendous power in controlling her own personal destiny as well as the destiny of the Jewish people.
Our Sages said: “ All flour(kemach) is flour (i.e. most flour is mixed with coarse bran, like the personal motives mixed into most people’s behavior), but Kimchit’s flour is finely sifted (i.e. her actions are done purely for the sake of Heaven).” To Kimchit, the Sages applied the verse (Tehilim 45:14), “All the honor of the king’s daughter remains within; she will be adorned with squares of gold.(Vaikra Rabba 20:11)”
Kimchis who’s been a paragon of modesty had seven sons. Each one, at one time or another served as a High Priest. The remarkable fact here is that this came about without any of her sons dying in order for this to happen. In every case, there was a special reason why the brother currently serving as High Priest needed a temporary replacement. Since in Judaism nothing just “happens” in life, all is Divine Providence, the Sages went to ask Kimchis in what merit she had the priveledge of seeing each of her seven sons serve as a High Priest. Her answer became familiar to all: “The walls od my house have never seen the hair of my head”(Yerushalmi, Yoma 1:1).
The Zohar says that a woman who is very particular with covering her hair, allowing no hair to show, is promised that her children will be endowed with graciousness and will be among the most important people of their generation. Also, she is promised that her children will be like an olive tree, which stands above all trees for its leaves never fall and always stay green. In the same way the children of a modest woman will be more important than all other people in the world, and her husband will be granted blessings from above and below: riches, children and grandchildren, and will be blessed from Zion and merit to see the good of Yerushalayim and peace.
The hidden power of the jewish home is the woman’s ability to create and preserve holiness within it. And modesty is her crown, revealing the woman’s true beauty. The saying that a princess’s greatest honor is within, and is more noteworthy than her golden embroidered garments – means that a modest woman is worthy of producing high priests who are clothed in gold embroidered garments. A princess wears her precious jeweled crown, no matter how heavy or uncomfortable it is because she recognizes its great value. She knows what it’s worth.
A daughter of the King of all kings, a Jewish woman bears in mind that extent of her modest behavior will cause the greater possibility of having sons who are Torah scholars who will enlighten the world with their Torah and righteousness. She recognizes the certainty that modesty is a guarantee of holy, righteous children(Chafetz Chaim, Mishnah Berurah1).
In the merit of the righteous women, the Children of Israel were redeemed from Egypt. They converted the darkness of Pharaoh into the Light of Deliverance and Torah.
Every week, the daughters of those righteous women carry on the tradition of lighting the hallowed candles. The Shabbat candles signify the eternal light shining through the dark to show hope and eternity of the Jewish nation. Their faithful devotion to the kindling of this Divine Light of Union will soon, certainly, transform the darkness of Exile, into the Eternal Light of Moshiach(Based on the Maharal). Amen.


Current Location:jerusalem
Current Mood: thoughtful
brakhavshalom

Thursday, November 11, 2010

‘פאה נכרית ברשות הרבים’

http://charedish.net/?cat=121

שתי מורות משוחחות זו עם זו-סיפורים קטנים על מעשים גדולים

שתי מורות משוחחות זו עם זו

שיחה א

א) המורה רבקה – : הגידי נא לי ! הרי היית חובשת פיאה ! למה עברת למטפחת – אני שמה לב בזמן האחרון שאת
חובשת אך ורק מטפחת ?
המורה שרה – : אָ – אָ – אָ ! זה סיפור שלם מורכב וארוך-!
לא עשיתי את זה סתם ככה !
רבקה – : אני מבינה מעצמי שצעד כזה לא עושים סתם ככה, כי הרי גם לי עולות ובאות כבר הרבה זמן מחשבות על נושא הפיאה, ומפעם לפעם אני הרבה מהרהרת ומערערת על זה, וכן הרבה חברות דיברו איתי על הנושא, וחושבני שכל אשה בעולם חושבת על זה מידי פעם – "מה קורה עם
הפיאה" ?
עוד לא הגעתי לשלב המעשי, כי היצר הרע הוא אומן ומומחה גדול איך לטרפד צעד כזה בכל מיני טענות והסברים, לשבש את השכל הפשוט והבהיר על ענין הפיאה, ובטוחני שאותו היצר לא פסח גם עליך  ולכן, אני מעוניינת מאד לשמוע את הסיפור שלך. איך זה קרה שעברת למטפחת ?מסקרן אותי מאד לדעת איך התחיל המפנה ? איך היה המהלך, ומה התלווה במשך כל התהליך,
עד להורדת הפיאה ?
שרה : אספר לך את כל האמת !
קודם כל – עליך לדעת שהיות ואנו משתייכים לחוג שבדרך כלל חובשות פיאות, ממילא חבשתי פיאה באופן אוטומטי בלי לחשוב על זה אפילו לרגע – ובטרם אספר לך את סיפורי, אומר לך כהקדמה – שאף שבמשך הזמן לאחר חתונתי נודע לי משכנות וחברות שונות ומפרסומים שונים שזה לא כל כך פשוט וחלק, ושיש מחלוקת גדולה בזה בין הפוסקים יש מתירים ויש אוסרים, אפילו בפיאות של פעם ומה נאמר כבר בפיאות של ימינו שכולן יודעות איך הן נראות, וכל אחת הרי רוצה להיות הכי טובה וכו' – אע"פ כן חשבתי שדי נוח לי ונעים להמשיך לצאת לרה"ר בפיאה כמו שהורגלתי מתחילת הנישואין,מה גם שהתחנכתי עליה בצעירותי ובבחרותי שהרי כל הגננות והמורות והמחנכות כולן חבשו פיאות, ולא שמעתי בסמינר מילה אחת בהסברת נושא כיסוי ראש האשה לאחר שנישאת שהטעם הוא משום צניעות – וזה לבד מעניין ומפליא אותי מאד, זה נשאר אצלי תמיהה עצומה, למה לא מלמדים עיקר עקרוני ומרכזי כזה בכל הסמינרים. – אבל כאמור שכך התחנכתי, ולא שמעתי מילה על זה, וגם – הרי המראה הסטנדרטי בציבור הליטאי
ואף התורני הוא כך, והיה חשוב לי שאיראה 'כמו כולם'.
ויותר מזה התפעלתי בתוכי מהליברליות של התורה, כביכול, שאשה יהודיה המחוייבת בשמירת המצוות, מותר לה להיראות כל כך יפה, חיפשתי צידוקים לעצמי, שמא זה עושה קידוש ה' ומקרב רחוקים וכו', אם כי במהלך השנים התחיל להיות מונח לי בתת ההכרה, שאשה צריכה להצניע את יופיה מגברים זרים, והייתי נבוכה בזה מדי פעם, איך אפשר בימינו לצאת בפיאה שמייפה אותה כשיער ואף הרבה מעבר לזה ? אך לא התעמקתי בדבר הרבה, וגם עוד לא ידעתי שיש חומר קריאה בנושא ושאפשר לשמוע בטלפון הסברים ברורים מהמקורות על כל נושא הפיאה שאפילו כל בחורה צעירה תוכל להבין בקלות הכל על בוריו – ושמחתי על כי שפר גורלי להיות בצד המתירים במחלוקת זו, עד
שהתוודעתי לחומר קריאה רב בנושא.
ולאט לאט התגבשה אצלי שאיפה לחקור את הנושא, וככה זה התקדם עד שקיבלתי משיכה גדולה שמשכה אותי לחקור את כל האמת על הפיאה, מה גם שמצוות כיסוי
הראש היא ממצוות האשה.
ובפרט כשראיתי והתבוננתי איך רבבות אלפים גברים ונשים שנולדו בבית שלא ידעו מאומה על יהדות וחיו חיי תענוגים וכו', עוזבים את הכל ומצטרפים אלינו, וחזיתי עין בעין איך שמתממש לעינינו הפסוק (עמוס ח,יא) "והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי
ה'" – אמרתי – בואו ונשמע את דבר ה' חשבתי –, וכי רק החילונים והחילוניות צריכים לחזור בתשובה ? ומה אתנו ? הרי אנחנו מתחננים "השיבנו אבינו לתורתיך … והחזירנו בתשובה שלימה לפניך" – ומתוודים "…אבל אנחנו ואבותינו חטאנו, אשמנו בגדנו… תעתענו" – וכי אנחנו אומרים את זה רק מהשפה ולחוץ ? וכשמגיע למעשה מתחמקים ! נפעמתי והחלטתי – שהגיע הזמן
שנחשוב על עצמינו ונתרגם את זה לשפת המעשה.
שמחתי כשבהשגחה פרטית סיפרו לי שהיום המצב הוא שאם רוצים ומשתדלים לדעת, יש המון חומר קריאה בנושא, וגם יש ממי לשמוע תשובה על כל שאלה ותהיה, וכל מה שתשמעי קראתי ונאמר לי דרך הטלפון במשך שנים, לסירוגין, מתלמידי חכמים מובהקים שנונים ומחודדים בנושא הזה, ורשמתי לי הכל למשמרת – ושיננתי וחידדתי הדברים הרבה פעמים, כדי שזה יהיה אצלי תמיד ברור
ושנון – וכל אשה יכולה להגיע לזה אם רק תרצה.
תחילה, אספר מספר ידיעות מאלה שנאמרו לי שעבורי היו חדשות ומרעישות ביותר, ידיעות שחלקן קשה לקבלן, אך בהחלט אפשר לברר אמיתותן, ונקשרו אלו אצלי, זו בזו, התחברו כחלקי פאזל מופלא לצורה מושלמת, שהתמונה
המשתקפת מהם היא אמת אחת !
להלן אותן ידיעות, שאציג אותן בסדר מסוים, כאשר בסדר
זה, פחות או יותר, התפתחה אצלי אותה הבנה.
איסור גילוי הראש משום מה ?
הבנתי ממה שקראתי וממה שנאמר לי והוסבר לי דרך הטלפוןשישנם שני סוגי איסור המתייחסים לשיער האשה – :
א. פריצות דגברי – איסור דאורייתא – שאשה תגלה שערה
כשיש גבר זר [מ"ב סי' ע"ה י' - גדר עולם בהקדמה ובפ"א].
ב. שיער באשה ערוה – איסור דרבנן – לקרוא דבר שבקדושה מול שער אשה שנתגלה ואפי' היא אשתו [או"ח
סי' ע"ה ס"ב, ומ"ב ה'].
לעומת זאת האיסור הראשון שהוא דאורייתא, מתייחס לעצם הנוי והקישוטשיש בשיער, שנאסר לגבר זר משום פריצות ומותר רק לבעלה – ואם לפיאה יש אותה פעילות נוי, קישוט, כשם שיש בשיער, אז תהיה אסורה כמו שיער, כמו שכותב ה"חסד לאברהם" "וכיון דעיקר האיסור [של גילוי שיער] משום פריצות, שהיא מתנאית לבני אדם, מה לי שיער עצמן או שיער נכרית, תורה אחת להם ואסור מן התורה, הואיל וקישוט זה אסרה תורה" – ועוד הרבה"שיער באשה ערוה" – מתייחס לעצם שערה של האשה הצומח מראשה, אשר מקבל דין של ערוה מרגע שנישאת, שהרי מאז עליה לכסותו מטעם "פריצות" כדלהלן – כל מקום מכוסה בגוף האשה נקרא ערוה [א] – ולכן אף אם תכסה ראשה בשערה שנתלש ונעשה בו פיאה לנוי לבעלה, יהיה מותר לקרוא כנגדה קריאת שמע,
ברכות ועוד, כי הגוף כבר מכוסה [ב] – וכל זה איסור דרבנן בלבד.
פוסקים מתבטאים בלשונם כדברים האלה.
[א] וחז"ל אסרוהו מהפסוק (דברים כג יד-טו) וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ וגו' וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר" – שצואה וערוה מאוסין הן ואסורין לקריאת שמע משום "והיה מחניך קדוש", שכשהצואה מגולה והערוה נראית אין המחנה קדוש – וז"ל הרמב"ם ק"ש פ"ג ט"ז –: "כשם שאסור לקרות כנגד צואה כך אסור לקרות כנגד הערוה… וכל גוף האשה ערוה… ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה" ופירש על זה רבינו מנוח בספר המנוחה על הרמב"ם וז"ל: "…דטפח מגולה מגוף האשה הרי הוא כצואה", וז"ל הגר"ז בסי' ע"ד א –: "כתוב בתורה ושבת וכסית וכו' והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר… כשאנו עוסקים בקריאת שמע… צריך להיות המחנה קדוש שלא תהא צואה מגולה שם ושלא יראה ה' בנו ערות דבר… ואיסור זה [צואה וערוה ממש] הוא מן התורה". וז"ל בסי' ע"ג ס"א –: "…מדברי סופרים… כל דבר שמביא לידי הרהור נקרא ערוה כמו שאמרו טפח באשה ערוה כמ"ש בסי' ע"ה". וז"ל בסי' ע"ה ס"ט –: "…היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה… מותר לקרות אצלה ואע"פ שנאמר והיה מחניך קדוש ולא יראה בך… מכל מקום כיון שאמרה תורה
ולא יראה בך תלה הכתוב בראיה ולא אסר אלא ערוה הנראית" עכ"ל.[ב] ורק מקום בגוף שדרכה לכסות שאם נתגלה גורם הרהור לאנשים נקרא מאוס כערוה וצואה, אבל דבר שאינו גוף אף שאסור ללבשו משום "פריצות" אינו נחשב מאוס, וכמובגד אדום שאסור לאשה ללבשה משום "פריצות" (מס' ברכות כ. יו"ד קע"ח א') ומותר בקריאת שמע כנגדה, וכן
וורד על פניה (מס' כתובות עב: אה"ע קט"ו ד').
ב) רבקה – : אמרו לי שבמשנה ובגמרא כבר כתוב שנשים נשואות חבשו פיאות, וזהו ההיתר של הפוסקים הקדמונים [השלטי גבורים הרמ"א ועוד] שהתירו פיאות, ועליהן סומכות כל
אלה שחובשות פיאות ! האמנם ?
שרה – : נכון ! גם לי אמרו כך – אבל אחרי שהתוודעתי לחומר הקריאהבנושא, וחקרתי המון לעומק עם כל מי שיכולתי להשיג את הסכמתו לענות לי בטלפון על כל שאלותי וחקירותי בענין הפיאה, ואחרי שגם השגתי בעז"ה את הטלפונים שעונים לכל השאלות באופן ברור שמובן לכל, דרך כל זה התברר לי הכל מהשורש והמקור וראיתי ממש – שכל הראשונים מפרשים שהפיאות שנשים הלכו איתן בזמן המשנה והגמרא היוו תחליף לשיער דוקא ולא למטפחת. כי הם כותבים שרק נשים שהיו בעלות מום בשיער – שיער מועט, מקריח, מלבין ועוד, הזדקקו לפיאה בביתן וחצירן, על מנת שלא תתגננה על בעליהן, שבזמנם עוד לא נתגלה ה"זוהר הקדוש" שמחמיר מאד בגילוי שיער גם ברשות היחיד, ועוד לא התפרסם ש"קמחית" זכתה לשבע בנים כהנים גדולים בזכות ש"קורות ביתה לא ראו קלעי שערי" (מס' יומא מז. – ד"מ אה"ע קט"ו ד – מ"ב ע"ה י"ד), והנשים שהיו בעלות שיער מרובה ושחור או בלונדיני, לא היה להן כלל פיאה, והלכו גלויות שיער ברשות היחיד (מס' כתובות עב: ובראשונים שם – ועי' מגן אברהם סי' ע"ה סק"ד), וברשות הרבים כיסו שערן במטפחת, ואותן אלו שהיו בעלות מום בשיער, חבשו פיאות במטרה להיראות בבתיהן ובחצרותיהן למען בעליהן כמו כל הנשים שהלכו שם בגילוי השיער, וכשיצאו לרה"ר כיסו את כל הפיאה בדיוק כמו שמכסים שיער עם מטפחת, במטרה להיראות שם ככל הנשים בעלות השיער שכיסו שערן במטפחת כשיצאו לרה"ר, כי זהו הרי כל מטרתה להיראות כמו כולם גם בבית וחצר וגם ברחוב – וכן חשוב היה לבעלות השיער המועט להיראות בעלות שיער ברה"ר, כאשר הפיאה נתנה את הנפח במראה מבעד למטפחת, וכן למקרה שהמטפחת תזוז, לא
ייראה מומה, כמו שערה הלבן, המועט, המקריח.

שיחה ב'

קראתי וגם נאמר לי רשימה ארוכה של ראשונים ואחרונים שאפשר לצטט מדבריהם שאכן כך היה, ואביא רק שניים מהם – הריטב"א (מס' שבת ס"ה.) – "…היינו שאין אשה נותנת דבר תחת
השבכה
 [=כיסוי הראש = מטפחת = צעיף] אלא מפני מום שבראשה".
הגר"א ב"שנות אליהו" (משניות שבת פ"ו ה) – "יוצאה אשה בפיאה נכרית, פירוש, שאין לה שיער, נוטלת שיער ומכנסת תחת הצעיף 
[=כיסוי הראש = מטפחת = שבכה] כדי שתתראה בעלת שיער".
כשכל זה נאמר לי והוסבר לי בפרוטרוט, זה היה חידוש גדול עבורי, כאשר לתומי חשבתי שאם פיאה מוזכרת במשנה ובגמרא, שהלכו איתה אז הנשים, מן הסתם זה היה מגולה גם ברחוב, כפי שאמרו לי במהלך השנים, ואז בודאי מותר גם היום, יחד עם זה עוד לא הכרעתי לעצמי דבר עדיין, אבל זה הפליא אותי מאד שכל מה שאמרו לי אין
לזה כל יסוד, והתערער לי כל הענין של חבישת הפיאה.
ואמנם חמורה היא ההלכה ולא ניתנה להיקבע על פי סיפורים אלא העיקר העיון בגמ' ופוסקים ומסירת נפש להבין קשט אמרי אמת".
לשונו הזהב של מרן החזון איש, במכתב שנדפס באו"ח סוף סי' ט'
העבודה היותר אהובה לפניו יתברך הוא בירור הדין מן הגמרא, והגר"ח מוואלז'ין היה אומר: "כל תפילותי מעודי הייתי נותן בעד דין אחד מחודש מן הגמרא".                      אמונה ובטחון פ"ג יט
"ומטבע בני אדם לקרוא את הכתוב בספר בשטחיות ובמהירות כקורא אגרת, ומקניני החכמה להתרגל לדקדק בלשון חכמים כי דבריהם נכתבו בדקדוק עיוני, וקריאת המהירות וקריאת העיון הן הפכיות על הרוב ותוצאותיהן נגדיות, ובשביל נטיית האדם אל החפזון וביחוד לבעלי תפיסה מהירה, יקרה שחכמים יקראו בספרים וייחסו להם דברים שלא חשבו ולא פיללו, או שלא ימצאו את הדייקנות שבהם, וביחוד בדברים שבאמת הם עמוקים והכתב נפגש בקושיים להבליט את עומקם… בזמן שבאמת הדבר מפורש בראשונים בלי שום השארת מקום לדון עוד בזה, חשבו רבים שהיא הלכה שלא נתפרשה וכל אחד לוקח לעצמו דרך ישרה להורות משפט ולקבוע הלכה".                         חזו"א, או"ח סימן ס"ד אות י"ד

שיחה ג'

ג) רבקה – : אבל הרי הסבתות שלנו בגלילות אירופה חבשו פיאות! יש לנו בזה מסורת, ועל זה אנו סומכות, כך אמרו לי !
שרה –: גם אני חשבתי כך וגם לי אמרו כדברים האלה. אבל אחרי שחקרתי נודע לי ממה שקראתי וממה שנאמר לי והוסבר לי שזה לא בדיוק כך – אלא שחבישת הפיאה ברה"ר בדורות האחרונים הינו מנהג שחדר והתפשט בתוך ישראל קדושים לפני כ – 150 שנה, באשמת הצאר הרוסי שגזר על ישראל לשנות לבושם [עי' ערוך השולחן או"ח סי' תקנ"א סי"א "דבזמנינו זה שע"פ פקודת המלכות כבר החלפנו תמונת הבגדים"] ולצאת בנות ישראל גלויות ראש, [וכל זה בשיתוף פעולה ובעידודם של "המשכילים"] וז"ל הג"ר שלמה קלוגר (שו"ת שנות חיים שט"ז): – "במדינות רוסיא דהגזירה הוי שם שילכו הנשים בשערות שלהם – בעוה"ר בזמן הזה הרבה פרוצות שהולכין בכוונה בשער שלהם – ובפרט במדינות רוסיא דהגזירה שם כן והרבה הולכין כן מכח הגזירה", עכ"ל. רואים מזה – שבמדינות רוסיא הרבה הלכו בגילוי השער מכח הגזירה, וגם בשאר מדינות שלא היתה שם הגזירה, הושפעו ולמדו מהן ומתנועת ההשכלה ונפרצו בזמנם לילך "בכוונה בשער שלהם" כלשונו. – וכך נמשך הדבר והתפשט מעיר לעיר וממדינה למדינה גם אחר שסרה הגזירה עד השואה האיומה, וגם אחרי השואה נמשך הדבר כך באמריקה ובעוד מקומות שנשים מבתי יראים ושלמים הלכו לדאבוננו בגילוי השער לגמרי רח"ל, באמרם יש לנו בזה מסורת, הרי הסבתות שלנו
באירופה הלכו בגילוי השער כנ"ל.
ונאמר לי שישנן עדויות שגם נשות רבנים וגדולי תורה הלכו בגילוי ראש והמחאות על זה לא עזרו בזמנם,
וז"ל "ערוך השולחן" ע"ה ז': "בואו ונצווח על פרצת דורנו בעוה"ר שזה שנים רבות שנפרצו בנות ישראל בעוון זה והולכות בגילוי הראשוכל מה שצעקו על זה הוא לא לעזר ולא להועיל, ועתה פשתה המספחת שהנשואות הולכות בשערותיהן כמו הבתולות, אוי לנו שעלתה בימינו כך, מיהו עכ"פ לדינא נראה שמותר לנו להתפלל ולברך כנגדן…". וז"ל "כף החיים" ע"ה טו"ב בשם בן איש חי "נשי אירופה שכולן הולכות פרועות ראש מותר לברך כנגדן", והחפץ חיים נזקק להוציא ספר מיוחד נגד זה, בשם "גדר עולם" וז"ל בהקדמה: "בעוונותינו הרבים נתפרץ כהיום מדת הצניעות מאד וביותר בעניןגילוי שער ראש האשה…" – ורמז לזה גם במ"ב שם סק"י, ואוסר גם להתפלל ולברך כנגדם
דלא כ"ערוך השלחן" ו"כף החיים" הנ"ל.
הצדקניות שלא רצו בשום אופן ללכת בגילוי ראש, במצב של בלית ברירה, בחרו את הרע במיעוטו – ללכת בפיאה של פעםשהראתה את האשה גלויית ראש לעיני הגוייםאבל לא היתה כלל מושכת עין כפיאות זמנינו – הפיאות של זמנם נראו כקש, כצמר פלדה וכדומה, שלא כמו הפיאות של זמנינו שכל כך השתכללו במראיהןשנראות
יפות הרבה יותר משיער.
ואני שואלת ותמהה: לזה קוראים מסורת ? "צאי לך בעקבי הצאן" זה אחר אמהותינו הקדושות, שהלכו במטפחת בכל הדורות מבריאת העולם עד תקופת המשכילים והגזירות – תקופה זו של המשכילים והגזירות
היתה חריגה מהמסורת
, והפירצה שנוצרה מאז מצמררת
אמר רבי יהושע בן חנניה (עירובין נג:) "פעם אחת הייתי מהלך בשדה, אמרה לי תינוקת אחת, 'רבי לא שדה היא זו' אמרתי לה 'בדרך כבושה אני מהלך', אמרה לו 'ליסטים כמותך כבשוה'". ועל תינוקת זו העיד ר' יהושע שניצחה אותו. – עם הפיאות במהלך השנים מאז המשכילים והגזירות חרשו מעבר של ליסטים והרחוב המלא בפיאות מקהה את תחושת האיסור, לכן המושג מסורת שמדביקים לחבישת הפיאה ברה"ר
אינו מתאים כלל ומסלף את האמת.
"והנה בספר לפעמים ימצא בקטן מה שלא נמצא בראשונים, או מקום הניחו לו, או לרוב פשיטתו ורחב שכלם די להם והשמיטו …ומעלת החכם אמתיי הוא
להודות על האמת
" (הקדמת הפמ"ג בסוף).

שיחה ד'

ד) רבקה: שמעתי סברא שפיאה אסורה רק מטעם "מראית העין", כמו שאסור לשתות דם דגים שיחשדו שזה דם אסור – דהיינו שכל האיסור הוא משום שיחשדוה שזה שערה,
ובזמנינו אין חשש כזה, שמפורסם מאד מציאות הפיאות –!
שרה – : גם לי אמרו כך ! אבל אחרי בירורים רבים נאמר לי והתברר לי שכל מה שחושבים שזהו הטעם של איסור הפיאה, נובע ממה שכתוב בספר "באר שבע" [שהוא הראשון ואבי האוסרים פיאה, וכל האוסרים הבאים אחריו קבעו שדבריו נכונים וצודקים ומצטרפים לדבריו שכתב] "והלא הרבה דברים אסרו חכמים לנשים מפני מראית העין" וחשבו שהתכוון למראית העין כמו דם דגים, אבל נאמר לי שהאמת התבררה שלא לזה הוא התכוון, אלא כוונתו במה שכתב שאסור "מפני מראית העין" שהעין נמשך להסתכל. ואי אפשר לפרש שכוונתו לאיסור "מראית העין" כמו דם דגים, שלפי זה אין שום ביאור לתיבת "לנשים" שכתב, שאין שום איסור שחז"ל אסרו לנשים מפני מראית העין – והיה צריך לכתוב "והלא הרבה דברים אסרו
חכמים מפני מראית העין" בלי תיבת "לנשים".
ונאמר לי שמצינו מראית העין שהכוונה היא כנ"ל –: במס' שבת סד: "תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו דור כפרה מפני שזנועיניהם מן הערוה", ופירש"י: "לשון מזון שנהנו במראית העין". וכן במשנה בכורות פ"ז מ"ג: "ושנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין" וע"ש גם במשנה ה' – וכתב שם התפארת ישראל וז"ל: "ומראית העין דקאמר הכא ולקמן משנה ה', לאו
משום דנראה כמום, אלא משום דאינו מקובל על העין יפה".
גם כאן התכוון לאלו הדברים שבנשים, שמושכים את עין הגברים להסתכל בהן, וכמו שנאמר לי, כגון מה שחז"ל אסרו כתובות דף ע"ב: וורד על פניה, וזרוע מגולה, וכמו ארוכה בצד קצרה [גבוהה בין שתי נמוכות ממנה – שאז היא נראית צפה על גביהן], או הליכה בקומה זקופה, או הליכה איטית, או איפור מושך, שהגמרא (יומא ט:) קוראת להם גילוי עריות ומייחסת אותם לגרימת חורבן הבית, ונאמר לי שיש עוד דוגמאות בגמרא שאסור לאשה להתלבש משום משיכת עין כגון בגד אדום (שו"ע יו"ד קע"ח א) או להתנהג בצורה שמושך
עין הגברים (עי' להלן סוף שיחה י' בבתו של רבי חנינא בן תרדיון).
כך גם הפיאה, מושכת את עין הגברים להסתכל ולכן זה אסור. הבנה זאת היא מתבקשת והכרחית, אחרת לא מובן
מדוע ה"באר שבע" מייחס דבריו דוקא לנשים, כאמור.

שיחה ה'

ה) רבקה – : שמעתי גם סברא שהטעם לכיסוי השיער הוא משום מראית עין, שלא ייכשלו באשה נשואה שיחשבוה
לפנויה ? והיום יודעים שהיא אשה נשואה !
שרה – : נאמר לי:
א. שקודם כל – זה לא נכון, לא זה הטעם לכיסוי השיער, שהרי לוּ יצוייר שבחורות "בית יעקב" תרצנה ללכת עם פיאות וייראו כמו נשואות, מישהו יגיד שזה לא על פי ההלכה ? שכך לא יזהו את הנשואות וייכשלו שיחשבו שהן פנויות – ועוד, הרי בתימן גם הבחורות הולכות עם מטפחת [גם בעוד מקומות הלכו כך] – והנשואה נראית
כפנויה, ולדברייך ייכשלו בנשואה שיחשבוה לפנויה.
ב. אם זהו הטעם, הרי היה אפשר שהתורה תצוה ותדרוש שכל אשה נשואה תענוד סימן על הבגד מלפניו, מאחור, על הכתף, על השרוול [כמו סמלים של שוטרים וקצינים וכמו שנאמר לי שמצינו בגמרא (מס' שבת נז:) שעשוסימן בבגד עבד ושפחה לסימן הוכחה שהם עבדים)] ולמה דורשת התורה מאשה נשואה לקחת ממנה דוקא את כל תפארתה בנוי השיער ? ואפילו אם התורה רוצה שיבלוט ההיכר דוקא על הראש, ששם זה מקום ניכר יותר מכל מקום אחר, הרי מספיק שתכסה ראשה בכיסוי קטן בגובה אמצע הראש הנראה מרחוק לכולם ! ויזהו שהיא נשואה ! למה התורה דורשת ממנה לכסות את כל
תפארת נוי שערה ?
ג. וגם אם הטענה הנ"ל היתה נכונה, האם אפשר לומר שבפיאה היום בדורינו היא אכן נראית נשואה? המצדדים בפיאה מתרצים שרואים שזה פיאה, ואני שואלת שאלת תם – האם אכן זה כך ? כשיודעים שהאשה היא נשואה, או כשיש גבר או תינוק על ידה וכדומה, מבינים מהשכל שזוהי פיאה, אך בלי זה, איך יכולים להבחין בין אשה לבחורה ? אולי הנשים בכל זאת לפעמים יזהו שזו פיאה, אבל איך יזהו הגברים שאסור להם להסתכל בשיער אשה (רמב"ם איסו"ב כ"א ב, אה"ע כ"א א), וגם אינם בקיאים כל כך כמו הנשים, והרי כל האיסור הוא לגברים ? וכי התורה ניתנה רק ליודעים ומכירים שזו וזו התחתנה, או כשהן ליד בעליהן וכדומה ? והרי גם הנשים הרבה פעמים לא מזהות שזו פיאה – בפרט
באשה צעירה שלא הכירוה מעולם, איך יזהו אותה – !
הפיאות של זמנינו הינן בעלות מרקם חלק מאד, מבריקות ביותר, מרובות שיער, מעוצבות ומסוגננות במראות מושכים, ובכך כאמור הן יפות הרבה יותר משיער, ואם מסיבות אלו מזהים שזו פיאה – הרי זהו טעם לפגם, שלפי זה הן
אסורות יותר משיער עצמן, שהן מחטיאות הרבה יותר.
את המעבר החד שבמראה המשתנה, ניתן לראות בדרך כלל על כלות שמתחתנות, שעם הפיאה על ראשן הם מתייפות הרבה, יחסית למראיהן כבחורות, וניכר שאף לכך הן מייחלות מאד, לפני הנישואין. ואם בהמשך למשל שלעיל, בנות "בית יעקב" תתחלנה ללכת עם פיאות, ירעישו עולמות, לא יתנו, יאמרו שזה פריצות, יגידו שהן רוצות
להתגנדר יותר מאשר בשיער עצמן, וזו היא האמת העצובה.
ואילו אצל הנשים אין זו פריצות ? ?? ובמיוחד שהרי כל האיסור של גילוי השיער לאשה נשואה ולא לבחורה הוא משום שבנשואה העוון חמור הרבה יותר, איסור אשת איש – וגם נאמר לי שבנשואה יש יותר יצר הרע כי "מים גנובים ימתקו" (מס' סנהדרין ע"ה. – מס' ע"ז כ. ונשמרת וכו') – וגם נאמר לישזה משום שנשואה אין לה שום סיבה למצוא חן לגבר זר, מה שאין כן בחורה יש ענין למצוא חן כדי להינשא [כמו במס' תענית יג: שהבוגרת מתקשטת בימי אבל אביה ופירשו רש"י ותוס' כדי שתמצא חן להינשא]. ומה שבנות תימן הולכות במטפחות [ועוד מקומות שהלכו כך] זהו משום הידור, תוספת צניעות, כך יוצא שאשה לא מוכרחה
להיראות נשואה, אך מוכרחה להיות ולהיראות צנועה
 !
אלא מה ? שהטעם האמיתי לכיסוי ראשה של האשה הוא צניעות ! כמושנאמר לי שכך כתוב במס' כתובות דף ע"ב: ובכל הראשונים שם וכמו שביאר זאת על הגמרא הנ"ל בספר "תרומת הדשן" סימן י' – "משום פריצות דגברי", ובלבוש אה"ע כ"א ב' וז"ל –: "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראשבשוּק – שזה הוא פריצות לאשה וגם יש בזה סוד על פי הקבלה". וכמובא לעיל לשון ה"חסד לאברהם" – "וכיון דעיקר האיסור [של גילוי שיער] משום פריצות, שהיא מתנאית לבני אדם, מה לי שיער עצמן או שיער נכרית, תורה אחת להם ואסור מן התורה, הואיל וקישוט
זה אסרה תורה", וכך כותבים עוד הרבה פוסקים.
גם החפץ חיים כותב שזה דבר פשוט וידוע לכל, שטעם כיסוי הראש הואמטעם צניעות, בפתח ספרו "גדר עולם" שחיבר על הפירצה בזמנו שנשים יצאו גלויות ראש [בהמשך מהמשכילים וגזירות הצאר הרוסי כנ"ל שיחה ג'] ומביא שם את נוהג הגויות לכסות את ראשן בשוּק – מה שאין עושות נשות ישראל, המחוייבות בכך, – וז"ל: "הנה מבואר בדברי חכמינו ז"ל, גודל האיסור של האשה שיוצאה לשוּק וראשה פרוע דהיינו ששערותיה מגולות, מה שנשי העם אשר אנחנו
יושבים בקרבו גם כן נזהרות מזה מצד הצניעות כידוע".
ועוד כותב שם החפץ חיים בפרק רביעי – : שאחד הסיבות שגורמות לזה העוון לבא [ללכת בגילוי שיער] "הוא מפני פיתוי היצר שמסיתה לייפות את עצמה לפני בני אדם ולהתקשט
בשערותיה 
ועל זה היא עתידה ליתן דין וחשבון"…
בדבריו של החפץ חיים רואים בברירות שטעם כיסוי השיער הוא "מצד הצניעות" ועוד כתב על זה "כידוע" שזה ידוע לכל שהטעם הוא משום צניעות – וגם רואים בדברי החפץ חיים כיצד מראה שיער הנשואות מייפה, וכיום בפיאות של זמנינו, עינינו הרואות כיצד הן נראות וסוחבות את עין הגברים להסתכל בהן, ועצם הידיעה שזוהי פיאה לא נותנת שום תעודת ביטוח לגבר ולא שוחטת ל"יודע" את יצר הרע לעריות, גבר באשר הוא גבר, בין אשכנזי ובין ספרדי, בין חסידי ובין
ליטאי, היצר הרע לעריות לא פוסח על שום עדה או קהילה.
כל אחד ואחת יודעים שהמצב בענין הפיאות הוא נורא ואיום – ואף אחד לא מבין למה שותקים ? כולם רק חושבים על החילונים, איך למנוע מהם דברים שהם נגד התורה וכו' ! ומה אתנו ? מתי כבר נתקן את עצמינו ? כיום אין עלינו גזירות ולא משכילים כמו שהיה פעם, אף אחד לא מכריח אותנו לצאת בגילוי ראש או בפיאה, כל אחת יכולה להשתנות, כל אשה תיקח את עצמה בידים ותחקור לדעת את כל האמת על הנושא – פעם זה לא היה אפשרי כבזמנינו, היום זה אפשרי, שיש המון חומר קריאה וספרים שנתחברו על נושא הפיאה וכו' ואפשר לשמוע בטלפון כנ"ל – כולן יכולות לעשות כמוני וכמו עוד אלפי ועשרות אלפי נשים ! וכמו שאמרו בגמרא "הלל מחייב
את העניים"
 ! אנחנו מחייבות את כולם !!
לשון מרן החפץ חיים בספרו שם עולם פ"י:
…וזהו שאמרו חז"ל (בע"ז דף ה') תנא דבי אליהו לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא. [ומה שדימהו לענין שור וחמור, דכח השור נברא כדי לחרוש בו את את האדמה שתוכל אחר כך להוציא פריה כשזורעים בה וכמו דכתיב ורב תבואות בכח שור. והחמור עניינו הוא רק שיהיה נושא עליו את התבואה שהוציאו כבר מן האדמה. וכן הוא בענין לימוד התורה, דמתחילה צריך לייגע עצמו להבין את דברי התורה ואחר כך כשנתברר לו, מצוה לישא עליו את דברי התורה, כמו דכתיב והיו הדברים וגו' על לבבך, וכתיב ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והיינו על ידי שחוזר עליהם כמה
פעמים שלא ישתכחו ממנו].
ומה שאמר בלשון לעולם, הוא, דאל יחשוב האדם דסוגיא זו כבר ביררו אותה גדולים שלפנינו ואין לי שוב במה לעיין בה ולחדש בה דבר, אל יאמר האדם כן, כמו שאמרו חז"ל דמה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו הוא מוצא בו טעם אף דברי תורה כן. ובאמת יש לכל אחד ואחד מהתלמידי חכמים חדרי חדרים בתורתו כמו דאיתא בתנא דבי אליהו, ולכל אחד ואחד מזומן לו חלקו, וזהו שאמר לעולם ישים אדם עצמו וכו' היינו שיחשוב שלעצמו הרי הוא כמי שלא נחרשה עדיין,
וכשיחרשנה יוציא אחר כך גם כן ממנה פרי
.
צוואת ר' אליעזר הגדול
בני, אל תשיח שום שיחה בבית המדרש, הט אזניך ושמע דברי חכמים, ואל תהי בז לכל דבר, ואל תהי בז לכל אדם, כי כמה מרגליות ימצאו באפקרוסתו של עני (עי' זהר שלח קנ"ז:). אין אדם נכנס לתחומו של חבירו ואין אדם יכול לחדש דבר בתורה
שחבירו מזומן לחדשו, כי הכל מוכן לפניו מיום שהתורה נבראת
.

שיחה ו'

ו) רבקה – : אבל שמעתי שיש מחלוקת בזה, יש מתירים ויש אוסרים, והחובשות פיאות סומכות על המתירים שהם
גדולי עולם [השלטי גבורים והרמ"א ועוד] !
שרה – : אע"פ שהנקודות שלעיל חזקות ומעניינות כשלעצמן, יחד עם זה לפי מה שאת יודעת עד עכשיו את צודקת, וגם לי אמרו כך, שמבחינה הלכתית מפורסם שיש מחלוקת בין הפוסקים, אז אפשר להניח שגם אם זה לא יאה לאשה להבליט את יופיה, אבל אם מבחינה הלכתית טהורה, יוצא שזה מותר לפי פוסקים מסוימים אז מי שרוצה להקל יגיד "יש לי על מי לסמוך" כמו בעוד נושאים הלכתיים. והנה התברר לי ממה שקראתי ונאמר לי והוסבר לי במשך שנים כנ"ל שכל המתירים פיאה ברה"ר מסתמכים על הש"ג [=ה"שלטי גבורים"], שהיה גאון עצום לפני כ–450 שנה שהביא ראיות שמותר, מהמוזכר בש"ס 3 פעמים המילים "פיאה נכרית". [גם הרמ"א ועוד, מעתיקים אותו]. ובזמנו ואחריו יצאו כנגדו כ–100 פוסקים בקושיות
עצומות, ומאז נוצר – כביכול – מחלוקת.
עד שלפני יותר מ–30 שנה הקדישו צוות של תלמידי חכמים הרבה מזמנם לברר לעומק את סוגיית הפיאה עד הסוף, ומצאו בספרים קדושים ובמיוחד בספר "מקור חיים" מבעל ה"חות יאיר" [שהיה גדול ביותר בדורו לפני יותר מ-300 שנה, שהחיד"א כתב עליו ש"כל רז לא אניס ליה"], שאין בכללמחלוקת וגם ה"שלטי גבורים" אוסר ברשות הרבים ומה שהתיר הוא התכוון רק לחצר – וחלילה לא לרה"ר, [וכן הרמ"א ועוד שמעתיקים אותו למדו ב"שלטי גבורים"
והבינו מדבריו שהוא מתיר רק ברשות היחיד].
ונאמר לי והוסבר לי בפרוטרוט באריכות ובברירות איך שבזה מתורצים כל הקושיות שהקשו הכ-100 פוסקים שיצאו כנגדו בתוקף גדול ובמילים חריפות מאד כגון בשו"ת באר שבע סימן יח שבסיום דבריו הוא כותב: "על כן אומר אני לא תאבה לו ולא תשמע אליו כלל ועיקר בכל מה שכתב כי הם דברים בטלים הבל הבלים וכדי שלא יכשל בהם זולתו על כן עמדנו על מקום טעותו". ובשו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' ז' כתב עליו "והנה הכל הבל ורעות רוח, וכל מה שהרבה בחבילות ראיות אין בהם ממש והם עזר כנגדו, ולא אאריך בכך כי הדברים מבוארים למעיין… ובש"ג נסתבך בזה מאד, לא זכה בדינו הלזה ולא יזכה בו לעולם". ובספר עצי ארזים כתב: "וטעה בזה טעות גדול דלדבריו תיקשי וכו' לכן נ"ל פשוט דאסור לאשה נשואה להתקשט בפאה נכרית והמורים היתר חדשים מקרוב עתידים ליתן את הדין". ועוד הרבה אחרונים כתבו כדברים האלה – משום שכל בר בי רב רואה נכוחה שאין בדיל של ראיה מהש"ס להתיר ברה"ר – ואדרבה, אם יש ראיה מהש"ס הראיה היא לאיסור, ורק לחצר יש ראיה מהש"ס שמותר, וכל דברי ה"שלטי גבורים" היו כחידה סתומה ולא הבינו איך גאון גדול כזה יביא 3 ראיות מהש"ס בזמן שאין שום ראיה ולא
שום ריח ראיה והראיה היא דוקא להיפך.
וכאמור - שנמצא פתרון לחידה הסתומה הזו בדברי בעל ה"חות יאיר" ועוד אחרונים שה"שלטי גבורים" ידע שמהש"ס הראיה היא להתיר רק בחצר, וברשות הרבים הראיה היא דוקא להיפך -
וכשמעיינים בדבריו לעומק רואים בבירור שלזה הוא התכוון.
וצריך להבין את אלו הפוסקים שיצאו כנגדו בדברים המאד קשים, למה לא עלה על דעתם שכוונתו לחצר כבעל ה"חות יאיר" ועוד אחרונים, ויחסכו את כל הדברים הקשים
כנגדו ? התשובה לזה היא פשוטה מאד, והיא כתובה בתוך דבריהם שהם כותבים בספריהם, שהיה קשה להם שבחצר הרי גם שיער מותר, ומה יש צורך להתיר פיאה ! ולכן נאלצו להסיק שכוונתו לרה"ר, אע"פ שהוא לא מזכיר את התיבה "רשות הרבים" והוא דוקא מביא ראייתו ומתבסס על המשנה במסכת שבת סד: שמוזכר שם בפירוש "יוצאה אשה… בפיאה נכריתלחצר" והמעיין במשנה ובכל הראשונים שם [וכן הוא בריטב"א ובהגר"א ב"שנות אליהו" המצוטטים לעיל] רואה הפוך כמבואר לעיל באריכותשהפיאות לא היוו תחליף למטפחת אלא היוו דוקא תחליף לשיער, לאלה הנשים שהיה להם שיער מועט או שיער לא נאה, וכל הנשים שהיה להן שיער נאה והרבה לא היה להן כלל פיאה, ודוקא בחצר הפיאה של בעלת השיער האינו-נאה והמועט היתה מגולה כמו כל הנשים ששערן הנאה וההרבה מגולה בחצר, טרם שקיבלו חומרת ה"זהר" ו"קמחית" כנ"ל, אבל ברה"ר היתה הפיאה מכוסה לגמרי בדיוק כמו שכל הנשים ששערן נאה והרבה מכסים שערן לגמרי וזה היה כל המטרה של הפיאה – ובשבת אסור לצאת בפיאה המכוסה לרשות הרבים משום שחוששים שתשלוף אותה מתחת הכיסוי [– באופן שלא יתגלה שערה –] להראותה לחברתה, ותטלטלנה ד' אמות ברשות הרבים, שאם לא כן – נאמר לי – הרי אין שום חשש שתשלוף את הפיאה שהרי אין אשה 
מגלה שערה כמפורש שם במשנה לענין דברים אחרים (או"ח ש"ג ב').
[וכן חוששים (רמב"ם שבת פי"ט ה"ז) שהפאה תפול ביחד עם המטפחת, והיא תמהר להתכסות במטפחת ואת הפאה תביא בידה – שאם לא כן, אין שום חשש, שהרי אפי' גבר מותר ללכת בשבת בכובע על ראשו ואין חוששים שמא יפול ויביאו בידו, כמו שכתב המשנה ברורה סימן ש"א ס"ק קנ"ג "...דבודאי 
לא ילך בגילוי הראש" עיי' שם – וק"ו באשה שלא תלך בגילוי הראש].
אבל נאמר לי שה"שלטי גבורים" מביא מיעוט ראשונים שפוסקים שבזמן המשנה והגמרא כן כיסו את שערן גם בחצר מאיסור "דת יהודית" – היינו "מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל" (רמב"ם אישות כ"ד י"ב – שו"ע אה"ע קט"ו ד'), והש"ג הביא ראיות מהגמרא שכשנהגו איסור ומנהג חומרא זה בחצר, לא נהגו אותו גם על פיאה, כדי שלא תתגננה על בעליהן, וכשמבררים בעומק הלימוד רואים בבירור שכולם שפה אחת מדברים ואין שום מחלוקת וכל המתירים כיום, מעתיקים להלכה היתר שהתגלה מבעל ה"חות יאיר" ועוד
אחרונים שהוא היתר רק ברשות היחיד
.
עבורי ידיעה זו היתה פצצת אטום ! אמנם שהייתי כבר איזה זמן עם המטפחת, בלי הידיעה ההלכתית, אחרי ששמעתי מנשים ענייני התעוררות בנושא הצניעות, אך לא עלה בדעתי, שהאיסור הוא מוחלט, באופן הלכתי. יחד עם זה, זכרתי תמיד, שאין זה ענייני כאשה, המשא והמתן ההלכתי, אלא המסקנה הסופית והמעשית, ואם רבנים מתירים כיום, אז יש לי על מי לסמוך, גם אם זה לא 'חלק', והיו לי מחשבות כדרכו של יצר הרע לחזור לפיאה להיות כמו כולם ! אבל אחרי פצצת האטום הזו כבר לא יכולתי
להעלות על הדעת מחשבה כזו !
ונאמר לי שכשהציעו כל זאת באריכות במשך כ-6 שעות לפני הגאון הגדול רבי חיים שמואל בהג"מ אליהו לאפיאן, בעל "רווחא דשמעתתא" על ה"שב שמעתא" – התפעל מאד והתבטא באריכות בשבח הדברים ובין היתר אמר בהתרגשות רבה "אין לי ספק בכך שלאחר מאה ועשרים – משיח שיבא – יצא ה"שלטי גבורים" לקראתכם בעולם העליון, גאון נורא כזה, מאות שנים לא הבינו מילה אחת מדבריו, רק כולם הקשו עליו קושיות, קושיות, ואתם זכיתם לתרץ אותו מכל הקושיות" – והמשיך להסביר דבריו – "אתם יודעים מהגמרא ?…", ושלף מארון הספרים מס' בבא מציעא והראה באצבע בסוף דף סב: "אמר רבא: כי שכיבנא, רבי אושעיא נפק לוותי (פרש"י "כשאמות, ר' אושעיא יצא לקראתי") דמתרצנא מתניתין כוותיה" (=שאני מתרץ את המשנה כמוהו) הרי אתם גאונים גדולים בנושא, אתם יכולים לחבר ספר עבה מאד על זה, ואכמ"ל.
וכן התבטאו הרבה מגדולי הדור, תקצר היריעה מלהכיל, והגאון הגדול מרן רבי שמואל אויערבאך שליט"א אחר ששמע הסוגיא במשך לילה שלם נענה ואמר שאף אחד בעולם לא יוכל להפריך את זה,
ושאתם מחוייבים לעשות עוד ספרים כאלה, ועוד הרבה מילים חמות.
וכשהציעו הדברים לפני ראש ישיבת בריסק הגאון הגדול רבי משולם דוד סאלאווייציק שליט"א באריכות גדול במשך יותר מעשר שעות, לפני יותר מ-30 שנה – וכשהתפעל מאד מהאמת שבדברים הנ"ל, סיפר בהתרגשות ממה שראה ושמע בבית אבא זצ"ל כשבאו שני יהודים ירושלמיים ודיברו מענין הפיאה נכרית, ובאקראי הוא עבר שם ושמע שאביו זצ"ל ענה להם "היתר הפאה נכרית הוא היתר קלוש מאד – [והדגיש והאריך במילה מאד] – אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו'" וסיים, "כאשר שמעתי זאת הזדעזעתי מאד, ועיינתי בסוגיא וראיתי כל זאת במוחש". – וכל זה אמר על פיאות זמניהם – וידוע ש"הנח להן לישראל וכו'" לא נקרא היתר אלא אדרבה, זה איסור, ורק לא מוכיחין אותן בגלל שבודאי לא ישמעו ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (או"ח סי' תר"ח בהג"ה) אבל ההלכה נשארת שאסור – וגם נאמר לי שכל זה רק כשודאי לא ישמעו (משנה ברורה שם סק"ה) אבל בזמנינו הרבה אלפי נשים הוציאו את הפיאות וזה כבר לא נקרא שודאי לא ישמעו, שהמציאות מוכיחה שכן שומעות, ובפרט שהפיאות ההם שנפוצו מהפירצה של גילוי השיער שנמשכה מגזירת הצאר כנ"ל שיחה ג', והצדקניות שבמסירות נפש לא רצו בשום אופן ללכת בגילוי השיער, טיכסו עצה ללכת בפאות בבחינת בחור הרע במיעוטו, ולא עשו את הפאה לשם התנאות בנוי שיער, אלא להינצל מגזירת המלכות, והשתדלו לעשות את הפאה שתהיה כעורה כדי שלא יהיה בה שום פריצות ויצר הרע ומכשול לגברים, ועוד השתדלו אז שגם שאר הנשים ילכו בפאות ההם כדי להצילן שלא ילכו בגילוי השיער ולכן לא היה אפשר להוכיחן – אבל בזמנינו שהכל יודעין שהפיאות השתכללו מאד ומכשילות בדיוק כשיער והרבה יותר מזה, ולכן אפשר להוכיחן, והרבה כן נשמעות
ומוציאות את הפיאות, כידוע מהמציאות שב"ה איכשר דרא.

שיחה ז'

ז) רבקה – : ומה עם "אמונת חכמים" כולם
אומרים: "הרב שלי אומר שמותר"-!
שרה – : אמת ! גם אני תמיד התנהגתי בהתאם לציווי "ועשית ככל אשר יורוך", וידעתי מהפסוק שכולם יודעים: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", – אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. עד שקראתי בחומר הנ"ל שיש גמרא מפורשת אחרת שאותה לא כולם יודעים, בתחילת מס' הוריות, שם כתוב שאם הסנהדרין הורו על איזה דבר שמותר, ועשו העם על פיהם, סנהדרין חייבין והעם פטורין [מובא להלכה ברמב"ם [ג]] – אבל אם ידע אחד מהקהל או כולו שטעו על ידי "גמיר ולא סביר, סביר ולא גמיר", פירוש, שלמד את הענין ויודע מהלימוד שהדבר אסור [=גמיר], אפילו אם אינו מבין מסברא [=ולא סביר], או שמבין מהסברא שאסור [=סביר], אפילו לא למד את הענין [=ולא גמיר] – אסור לו להישמע להקל, להיתר, אפילו לקול הסנהדרין הגדולה שבלשכת הגזית !ואם שמע בקולם צריך להביא קרבן וסנהדרין פטורין. שואלת הגמרא – איך יכול להביא קרבן –? הרי קרבן בא על שוגג והוא מזיד ? שהרי יודע או מבין שאסור ! ? אומרת הגמרא שהוא שוגג מכיוון שטעה בהבנת המאמר חז"ל "מצוה לשמוע דברי חכמים", שחשב שאם הם אומרים מותר, אז זה מותר בפשטות, גם אם מהסברא או בלימוד יצא לו שזה אסור, [מובא להלכה ברמב"ם [ד]] ובמקרה שיודע
ממסכת זו, עובר על האיסור במזיד ופטור מקרבן [מובא להלכה ברמב"ם [ה]] – ועכשיו לכאורה יש סתירה בין "ועשית ככל אשר יורוך" לבין הגמרא בהוריות, ונאמר לי שהרמב"ן (בשורש הראשון) תירץ סתירה זו, שכל עוד לא דחו הסנהדרין את סברותיו וטענותיו, אז אינו רשאי לשמוע להם [וב"ספר החינוך" מביא את כל דברי הרמב"ן האלו (בסוף מצוה תצ"ו) ודברי הרמב"ם הנ"ל (במצוה ק"כ) [ו]] והחזון איש [בתחילת
מסכת הוריות] מביא להלכה את הגמרא עם דברי הרמב"ן.
[ג] (שגגות י"ב א') …אם שגגו בית דין הגדול בהוראה ושגגו העם בהוראתן ועשו העם והם סומכין על הוראתן ואחר כך נודע לבית דין שטעו, הרי
בית דין חייבין להביא קרבן …ושאר העם פטורין מן הקרבן.
[ד] (שגגות י"ג ה') וז"ל: "…אם לא היו העושים שוגגין על פי ההוראה, הרי בית דין פטורין וכל העושים חייבין, כיצד הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור ואכלו מפני הוראתן,שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבית דין אע"פ שהם טועים…" [כאן כתוב שני דברים - האחד שידעו שבי"ד טעו (היינו - שהם "גמיר ולא סביר - סביר ולא גמיר", וכדלהלן בתוס' יו"ט) והשני, שלא ידעו שאין להישמע להן כי טעו בהבנת מאמחז"ל "מצוה לשמוע דברי חכמים" וחשבו שצריך תמידלהישמע להם אפילו כשיודעים שטעו] וז"ל התוס' יו"ט "…ומסקינן בגמראדאפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר שאינו ראוי להוראה אפילו הכי חייבומסיים הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות שגגות אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור שאין
ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית" עכ"ל.
[ה] סוף הלכה ו' וז"ל: "…הורו בית דין בשגגה וידעו הקהל שטעו ושאין ראוי לקבל מהן ואעפ"כ עשו הקהל על פיהם, אלו ואלו פטורין מן הקרבן, בית דין פטורין שהרי לא עשו הקהל מפני הוראתן שהטעתם, וכל העושים פטורין מן הקרבן מפני שמזידין הם שהרי ידעו שטעו ושאין ראוי לעשות"[כאן כתוב שני דברים - האחד, שהקהל ידעו שבית דין טעו והיינו כנ"ל שהם "סביר ולא גמיר" או "גמיר ולא סביר" - והשני, - שידעו ג"כ שאין להישמעלהן - ולא טעו בהבנת מאמר חז"ל "מצוה
לשמוע דברי חכמים" ולכן הם מזידין].
[ו] וז"ל: "…מן התנאים הצריכים בדבר שיהיו בית דין חייבין …שיאמרו לעם מותרין אתם לעשות, ויעשו כל הקהל או רובם על פיהם, ויהיו העושין שוגגין על פיהם ומדמין שהדבר שהורו בית דין כדת הורו – ולא שידעו אותן עושין שטעו, ועשו אף על פי כן[אבל אם ידעו שטעו, בית דין פטורין כרמב"ם הנ"ל - והיינו שידעו הקהל שטעו מ"גמיר ולא סביר" או "סביר ולא גמיר"]ובמצוה ע"ח כשכתב שמצוה לשמוע לדעת רוב הסנהדרין אפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים על האמת חלילה וכו' [היינו - אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל] גם שם מביא "החינוך" ממס' הוריות שיש "צדדין מפורשים שם" שבית דין פטורין [והיינו כשידע שטעו כנ"ל - מ"גמיר ולא סביר - סביר ולא גמיר"] וז"ל: "שבית דין שטעו בהוראה ועשה היחיד על פיהם, שהם בחיוב הקרבן לא היחיד כלל, זולתי בצדדין מפורשים שם" עכ"ל – וכל זה הוא בזמן בית דין הגדול שבירושלים אבל בזמן הזה כתב במצוה תצ"ה וז"ל "…ועכשיו בעוונותינו שאין שם בית דין כל מחלוקת שתהיה בין חכמינו שבדורינו והחולקים יהיו שווים בחכמה אם אין אנו ראויין להכריע ביניהן ולא נדע להיכן הדין נוטה, בשל תורה יש לנו לילך אחר המחמיר ובשל סופרים אחר המיקל" [ולפי זה לעניינינו בפאה נכרית כבר נתבאר באר היטב שה"חות יאיר" הכריע שאין שום מחלוקת וכ"כ עוד אחרונים ולכולי עלמא הפיאה אסורה ברה"ר וגם כל החולקים היו לומדים כךאם רק היו יכולים - והם "ראויין להכריע" ולא רק שכבר יודעים "להיכן הדין נוטה" אלא שאין שום מחלוקת ולכולי עלמא אין שום מתיר ברשות
הרבים 
כמבואר].
בום ! עוד פצצת אטום ! – אף יותר גדולה מהראשונה, שכשמבינים [או כשלומדים] שאסור, אסור להישמע להקל
אפילו לקול הסנהדרין וק"ו להרב שלי שמתיר.
חיפשתי לדברים פתח מילוט, אמנם מכח הסברא נראה שזוהי פריצות לצאת עם הפיאה לרה"ר, אך מסתמא, חשבתי, בדרך הלימוד יצא שזה מותר. הרבה חשבתי לעצמי: 'סביר שאסור, גמיר שמותר', אחרת איך רבנים מתירים ? איך הרחוב מלא בפיאות ? כנראה שאפשר על ידי הלימוד לשבש את הסברות והטענות, ועל כן, גם אם לי זה לא ידוע, עבורי זה נסיון באמונת חכמים ומתבקשת ממני גבורת נפש יהודית, במקרה דנן, להתבטל בפניהם
ולקבל פסיקתם כשהכל נראה הפוך.
יחד עם זה, הרגשתי אזלת יד, רציתי שבאופן אישי ינסו לשבש את הסברות ולסתור את הטענות ואינני יודעת ללמוד, חיפשתי בני תורה יראי שמים שיודעים ללמוד, התקשרתי לבתי הוראה, ניסיתי בכל מיני כיוונים וקיבלתי חזרה הרבה מפח נפש. היו הרבה התחמקויות ובמקרים
הפחות טובים בזיונות והתרסות.
תהיתי איך היו מגיבים, אם הייתי מביאה להם ידיעה חדשה בענין מעשרות, מאכלות אסורות, ריבית וכדומה. התגובות בענין הפיאה היו דומות כמו למי שחושש לאבד
דבר יקר או לקלקלו, אם יגע בו.
עד שהגיעה שעת חסד, שבתקופה הנסערת סביב העבודה זרה שבפיאות, התרצה למעני דיין חשוב ביותר בבני ברק, שידוע כתלמיד חכם עצום, ללמוד את הנושא לעומק, והגיע למסקנה שאסור לכולי עלמא כנ"ל והמחלוקת הינה רק כביכול, ובסיום אמר לי – "הדברים הם חזקים ! תמשיכי ללכת עם המטפחת" ! – עם מסר כזה, מדיין מאד מאד חשוב, שיצא לו בחשבון פשוט ש"סביר שאסור וגמיר
שאסור" – הַרְגָשָתִי כבר הייתה אחרת.
לכל זה הצטרף לידיעתי רבינו יונה אחד, שהוסיף לי חוזק – "אגרת התשובה" (דפוס אשכול אות ס"ז ובדפוסים אחרים אות מ"ה) "האומר אקיים את כל התורה זולתי אחת מן המצוות לפי – [א] שלא לימדוני רבותי, אבותי עליה. [ב] ולא הורגלתי מנעורי להיזהר בה [ג] שאין נזהרין בה אנשי מקומי, וקראו
חכמים את האיש ההוא משומד" – מפחיד !
עם אותו שֵכֶל שכל אחת מאמינה בנתינת התורה, החיובים כלפיה, ומערכת השכר והעונש ועוד, והידיעה שיהודי זה לא רק לעשות מה שקל לו, אלא אדרבה, הכל נמדד לפי מה שקשה לו, אם זה אסור הוא מוכרח לקיים את התורה, אפילו אם הרב שלו אומר מותר, מאחר שיודע כבר שאין לשמוע אפילו לסנהדרין כנ"ל, ואם הוא לא מקיים – הוא עבריין במזיד, כנ"ל במס' הוריות וכמובא ברמב"ם להלכה – לפי כל זה הגעתי למסקנה המתבקשת בנושא כיסוי
הראש שאין מנוס.
כשניסיתי לדבר ולספר למכירותי, על תגליותי, קיבלתי תגובות צוננות למדי – רצו לדעת מי הם המלמדים כך ? הם פוסקים ? הם מפורסמים ? ואם אין זה כך, מה יש להתייחס לדבריהם. מילים אלו וכמותן השפיעו עלי והביאו לי חלישות דעת, אולי בכל זאת עובדים עלי ? ואני פתי מאמין לכל דבר. סתם עוד קרבן לאיזה צוות תלמידי חכמים – ובטח גדולי התורה, גדולי הדור, יודעים ממה שהם יודעים, ובכל זאת אם הם מתירים, אז זה מותר וזהו! חבל לקלקל יחסים עם חבירות ומכירות וכו', ולמה לא להיות כמו כולם, מחיר יקר מדי עבור מה שצוות של תלמידי חכמים ממציאים חידושים, פלפולים וכו' ויכול להיות שבאמת הם חכמים גדולים, אך לא פוסקים ולא מפורסמים
– המחשבות קפצו מקצה לקצה כפינגפונג ולא נתנו מנוח.
נזכרתי במעשה העגל, שנשים לא הביאו את תכשיטיהן, אף על פי שבעליהן ביקשו מהן זאת, והגברים כן הביאו. כיצד העזו להמרות פיו של אהרן הכהן, גדול הדור – ? ולעשות ההפך מרצון בעליהן – ? איפוא היתה האמונת חכמים שלהן – ? מה עם אשה כשרה עושה רצון בעלה ? ולבסוף למרות שלא שמעו, במקום לקבל עונש קיבלו פרס – ראש חודש – יום טוב לנשים, והגברים שכן שמעו והביאו, נהרגו.
האם הנשים אז, ידעו על "סביר ולא גמיר" ? – מעניין….
אחרי הכל אמרתי לעצמי – עצרי ! – מה כל הבילבולים האלו ? וגם על מעשה העגל יכול אולי איזה פלפלן לתת לי איזה מענה, מדוע אין להקיש מדור המדבר אלינו, אלא שברור לי, שהחומר שקראתי זה לא רק מהצוות תלמידי החכמים שהם מלמדים כך – לא ! אין הם הפוסקים אלא שהםמביאים ומפרסמים את הפוסקים הקדומים בעל ה"חות יאיר" ועוד אחרונים, ושכך מפורש גם בראשונים – שהם כמלאכים –  שהפיאה מכוסה ברה"ר, ולהם מחוייבים להישמע ולא לכל מי שאומר אחרת בלי שלמד הסוגיא לעומק ומבלי שיוכל לשבש הסברות והטענות יהיה מי שיהיה כנ"ל מהרמב"ן והחזו"א מהמפורש בהדיא בתחילת מס' הוריות, והרי גם לאותו דיין חשוב ביותר, שביקשתיו
ללמוד לעומק, יצא שהכל כנ"ל אמת 
!
וחוץ מזה, ממה שנאמר לי למדתי מושג חדש שענה לי על התהיות לגבי טיב הצוות של התלמידי חכמים המלמדים את הסוגיא, זה יותר מ–30 שנה עם רבבות, מוציאים אלפי פיאות, ובכל זאת אין הם מפורסמים כפוסקים, למה שאשמע דוקא להם ? התחדש לי שהיה גדול דור מתקופתו של רבי עקיבא (היה חתנו) שנקרא בן עזאי, שהיה חכם כל כך חריף, שכל חכמי ישראל היו לעומתו כקליפת השום, עד ששמו הפך לסמל לחריפות ובקיאות, ונאמר לישבירושלמי בתחילת מסכת הוריות כתוב "…כגון שמעון בן עזאי יושב לפניהם, מה אנן קיימין, אם ביודע כל התורה כולה ואינו יודע אותו דבר, אין זה שמעון בן עזאי, ואם ביודע אותו דבר ואינו יודע כל התורה שמעון בן עזאי הוה אצל אותו דבר", כלומר יתכן מאד שאותם צוות תלמידי החכמים, שחוקרים את חקר האמת בסוגיית הפיאה זה יותר מ–30 שנה, מוסרים את נפשם עליה, כותבים ספרים, לומדים עם אלפים ורבבות, ועם הרבה מגדולי הדור וכנ"ל שגדולי הדור מעידים עליהם שהם גאונים גדולים בנושא, הם ורק הם ה"בן עזאיבנושא הפיאה כנ"ל בירושלמי "שמעון בן עזאי הוה אצל אותו דבר" מפני שהם למדו ומלמדים את הסוגיא הזו לעומק בגמרא
ובכל פוסקי הדורות, ואין מי שיכול להפריך זאת.
חוץ ממה שנאמר לי שגם עוד הרבה מגאוני ופוסקי דורינו שנפגשו אתם ושמעו דבריהם שיבחו את הדברים מאד וקבעו שהם מוצקים ונכונים, כגון הגאונים וכו' רבי משה יהושע לנדא [שלא רק שלמד את הנושא עשרות שעות רבות, אלא ליווה והורה והדריך את הצוות תלמידי חכמים הנ"ל בכל הליכותיהם לאורך כל ימי חייו] רבי גדליה נדל [שאמר להם באופן מוצק ובתוקף גדול שכל פיאות זמנינו ודאי אסורות לכולי עלמא כנ"ל] רבי משה שמואל שפירא [שהרצו לפניו הסוגיא ושיבח הדברים מאד, ודבריו מוקלטים בקלטת] רבי חיים ברים [שלמד שעות רבות עם הצוות הנ"ל והתפעל מאד מהדברים, ושנים רבות אח"כ כשפגשם דיבר מזה תמיד בהתפעלות] ועוד הרבה זצ"ל וכן רבים מאד מגדולי וגאוני הדור החיים אתנו שליט"א. וכל אחד ואחד יכול ללמוד ולהיווכח על זה בעצמו, וזה קל מאד – צריך רק
לרצות, ומחוייבים בזה כמו שיבואר להלן.
חשבתי שזה דומה לתחום הרפואה, שישנם רופאים כלליים, ולעומתם רופאים מומחים לתחום מסוים אחד, הרמב"ם שידע את כל התורה כולה ברמה לא אנושית אמר "מימי לא ניצחני אדם, אלא בעל אומנות אחת", וחיזוק על כך, במילים מהמשנה במסכת אבות (פרק ה משנה ז) "שואל כענין ומשיב כהלכה" ופירשו הרשב"ץ (בספרו "מגן אבות") והברטנורא – שאם התלמיד שואל באותו הענין, שהרב עסוק בו, אז משיב הרב כהלכה, כשם שראו את משה רבינו עוסק בענייני הפסח, אז שאלו אותו הטמאים על פסח שני,
אחרת הרב עלול לענות תשובה לא נכונה.
צוות תלמידי חכמים האלו, שהם לא רק ה"בן עזאי" לנושא הפיאה כנ"ל בירושלמי, אלא הם גם עסוקים בענין זה כל הזמן – ולכן, השואלים למי שאינו עסוק באותו ענין וקל וחומר שלא למד נושא זה לעומק, יהיה מי שיהיה, הלא המשנה באבות הנ"ל אומרת שאפילו את משה רבינו שאלו רק כשהיה עסוק באותו ענין – והמסקנה המתבקשת היא
לקיים את מה שכתוב במשנה.
ועדיין לגיטימי להישאר ספקן, שמא אולי הם לא ה"בן עזאי" לנושא זה, אולי יש מישהו שיוכל בכל זאת לענות להם
? – יתכן ואדם ילמד שנים רבות רפואה וישאר סנדלר !
אך מה יהיה במקרה אם יציעו לבדוק מומחיותו של
הרופא – ?– ואם ימצאוהו סנדלר יקבלו 18 אלף דולר ? ואם אין הם בטוחים ביכולתם לבחון אותו, שיביאו אחר ויתחלקו ברווחים, ואם יביאו רופא (רב) שיבחן אותו
וימצאוהו סנדלר, יקבלו 36 אלף דולר ?
ונאמר לי שכולם מוזמנים בעצמם ו/או עם אחרים ללמוד את הסוגיא ולמצוא פירכא בדבריהם ולקבל את הפרס הנ"ל. חושבני שבכל מקרה שווה מאד לבדוק, ללמוד ולנסות לפרוך, שהרי אם תימצא הפירכא, יזכו בכסף גדול, ואם לא – ויסתבר גם להם שמצד "פריצות דגברי" פיאה הינה כשיער, והכיסוי ההלכתי היחידי זוהי המטפחת,
ברכות יחולו על כולנו ויוסיפו זכויות לכלל עם ישראל.
ובפרט שצריך לזכור כנ"ל, שזה לא אותו צוות התלמידי חכמים שפוסקים כך אלא, בעל ה"חוות יאיר" ועוד אחרונים, וגאוני ומצוקי ארץ בדורינו כנ"ל וגם רבנים גדולים שנתנו הסכמות לספר על הפיאה, כותבים שהדברים "נכונים ומוצקים", וכפי שהתבטא בהחלטיות אותו דיין חשוב כמובא
לעיל.

שיחה ח'

ח) רבקה – : שמעתי פעם שיש מושג שקוראים לזה "כחדהתירא עדיף" – מה את אומרת על זה ?
שרה – : כן ! היו כבר נשים לפנייך שטענו טענה זו, אך אחרי שהתוודעתי והתחבטתי הרבה בזה, נאמר לי שלהסברת והבנת המושג ההלכתי, החשוב והנפוץ הזה, התוספות מביא (במסכת ביצה ב:) את לשון רש"י שכותב – : "לכך כח דהתירא עדיף, כשאדם מתיר, סומך על שמועתו וצריך להביא ראיה לדבריו, אבל איסורא, אדם יכול להחמיר עליו, בלא טעם". ולפי הסבר זה, אז לענין הפיאה שאנחנו עוסקים בו, מבינים שאם יש מתירים, אז מסתמא יש להם ראיות על זה, ולכן נפוץ היתר זה של הפיאה והרחוב מלא בפיאות, וגם אני נקלעתי לסיטואציה הזו, ולכן הלכתי בפיאה 'כמו כולם', אבל כמו שכתבתי לעיל, ששאלתי במשך שנים בטלפון לת"ח מובהקים בנושא,ורשמתי לי כל מה שענו והסבירו לי, -וגם התוודעתי לחומר קריאה רב בנושא הפיאה, שבו נלמד שכל האיסור של שיער הוא משום "פריצות דגברי", ושבזמן המשנה והגמרא הפיאה היתה דוקא תחליף לשיער וברשות היחיד הלכו איתה מגולה וברשות הרבים כיסו אותה בדיוק כמו שמכסים שיער, ושבכל הדורות מבריאת העולם עד תקופת המשכילים והגזירות הלכו במטפחות וזוהי המסורת היחידה האמיתיתוהש"ג והרמ"א בפסיקתם שמותר כוונתם אך ורק לחצר, ולא ח"ו לרה"ר, ומה היא אמונת חכמים, וכיצד יש לשמוע בקולם עפ"י מסכת הוריות – "סביר ולא גמיר, גמיר ולא סביר", שאם מבין או למד שאסור אין להישמע להקל לא רק להרב שלו אף אם הוא פוסק הדור, אלא אפילו לסנהדרי הגדולה בלשכת הגזית אין להישמע, ועוד ידיעות חשובות ומעניינות – דברים ששכנעו אותי באמיתותם, להגיע למסקנה הפוכה, והמילים "כח דהתירא עדיף", המנפנפים בהם ככח נפלא ומשובח להצדיק את מעשיהם, חוזרים כבומרנג למשתבחים בו במקרה דנן, שהרי רואים שאין ראיה מהגמרות להתיר פיאה ברה"ר, בדיל או זכר של ראיה, ואם מתעמקים ומוצאים שיש איזו ראיה, אז הראיה היא דוקא לאיסור, ולא להתיר, וכפי
שיצא לאותו דיין מבני ברק ועוד הרבה שלמדו סוגיא זו.
ונאמר לי שכשהתוספות מביא את רש"י ש"כשאדם מתיר צריך להביא ראיה לדבריו…" אז כאמור, כשלומדים בעומק את ענין הפיאה, רואים שהראיה הפוכה, ולכן כ–100 פוסקים חולקים על השלטי גבורים ותוקפים אותו קשות, ומאות שנים דבריו היו כחידה סתומה כי לא הבינו אותו, – והתשובה לזה נמצאה רק ע"פ מה שנתגלה מבעל ה"חות יאיר" ועוד אחרונים, שבאמת הוא והרמ"א לא מתירים
ברה"ר, אלא דוקא בחצר.
ונאמר לי, שכל אחד ואחד – לא צריך להיות למדן גדול, אפילו ילד בן 12 שמבין לימוד, יכול להגיע בקלות לחקר האמת הנ"ל אם ילמדו איתו, כאשר שנים על גבי שנים קודם אי אפשר היה להגיע לזה כי לא ידעו מבעל ה"חות יאיר" ועוד אחרונים, ועל כן היתה מחלוקת עצומה שכ–100 פוסקים שיצאו כנגד הש"ג, העזו לצאת כנגדו בחריפות, אע"פ שהוא היה גאון עצום ונורא, מכיוון שכל אחד ואחד ראה נכוחה באופן ברור ומוצק שאין שום ראיה לדבריו להתיר ברה"ר, וללמוד שכוונתו על חצר לא יכלו, כאשר בחצר מותר היה גם שיער, כמו שהם כותבים בספריהם,
"שבחצר הרי מותר גם שיער" ?
אבל התגלה מבעל ה"חוות יאיר" ועוד אחרונים, שיש תירוץ לקושיא הנ"ל, שבמקום שחשבו כל הדורות שהש"ג הוא המיקל הכי גדול שהוא מתיר פיאה ברה"ר, התגלה ההיפך הגמור, שהש"ג הוא המחמיר הכי גדול, שרוב הראשונים והאחרונים מתירים שיער בחצר, ודוקא הוא מחמיר בזה –
ולכן הוא צריך היתר בחצר !
ורבבות רבבות בדור זה ומיליונים בכל הדורות לא הבינו ולא מצאו מענה לשאלה הגדולה – : איך יתכן שהש"ג שהיה גאון הגאונים וכו' הביא ג' ראיות מהש"ס שמותר, שכל ילד שמבין לימוד – רואה הפוך –? –? –? והתשובה היחידה לשאלה זו נותן רק בעל ה"חות יאיר" ועוד
אחרונים, כאמור.
חשבתי לעצמי, הדברים נפלאים אם אכן זה כך, אך מי שלא לומד סוגיא זו מה הוא "אשם" שהוא לא יודע ועובר על איסור ? והיתכן שיכתיבו לכל אדם מה ללמוד
כל הזמן ? והאם יחויב ללמוד כל דבר ? עד שהתברר לי ממה שקראתי ונאמר לי שלא רק שאפשר ללמוד ולהגיע לחקר האמת כנ"ל, אלא כל אחד ואחד מחויב בחיוב גמור
ללמוד סוגיא זו ולא להתחמק בכל מיני אמתלאות.
כמו שכתוב במסכת סוטה דף לז. "תנו רבנן ברוך בכלל ברוך בפרט, ארור בכלל ארור בפרט, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. פרש"י "כל המצוות כולן טעונות ארבעה אלה
[א] ולמדתם אותם [היינו ללמוד[ב] ושמרתם [היינו לשמור] [ג] לעשותם[היינו לעשות] [ד] וכתיב ולמדתם אותם את בניכם [היינו ללמד, בניכם הכוונה תלמידים], הרי כאן ארבע מצוות לכל מצוה ועל ארבעתן נמסרו ארור וברוך בכלל ופרט [א] ברוך אשר ילמדו ארור אשר לא ילמדו [ב] וכן ללמד [ג] וכן לשמור – [ד] וכן לעשות". והמהרש"א שם ד"ה "ברוך" – עללשמור מפרש "שיהא חוזר על משנתו 
שלא תשתכח מפיו ודבר זה מביא לידי מעשה".
נמצא – שג' חלקי המצוה של צניעות הנשים [היינו – ללמוד ללמד ולחזור – כדברי המהרש"א הנ"ל] החיוב הוא על האיש, וחלק אחד [היינו – לעשות]החיוב הוא על האשה. ובין אם האשה הולכת במטפחת ובין אם האשה הולכת בפיאה, האיש מחוייב בג' דברים הנ"ל כדברי רש"י "ברוך
אשר ילמדו ארור אשר לא ילמדו וכן ללמד וכן לשמור
".
וכעת, בענין כיסוי ראש, כאשר הדברים שסיפרתי עד כה, מאד התיישבו על ליבי והשתכנעתי באמיתותם, ורצוני לעשות את חלקי האחד במצווה זו, חיובי – היינו לעשות, ולהיות ברוכה, אז פשוט לי לכסות ראשי במטפחת צנועה, וחלילה, אין רצוני להיכנס בגדר ארורה ולא לחשש שכזה, כאשר בכל ימי חייה של האשה מרגע שהיא נישאת, בחשבון עצום של כל יציאותיה לרחוב, היא עלולה להיכשל במיליארדי מיליארדים של איסורי דאורייתא חמורים בלחטוא ובלהחטיא, ובמיוחד בפיאות של זמנינו שהן מחטיאות כל כך, וכל אחד יודע זאת בסתר לבו, זה סוד גלוי שכולם יודעים אותו אך מפחדים לדבר מזה, – "מליבא
לפומא לא גליא"
.
ונאמר לי שביתר תוקף יש ללמוד סוגיא זו – לפי דבריו הנוקבים של החפץ חיים בהקדמתו ל"משנה ברורה" שכותב: "והנה אף שלימוד התורה הוא שכל מה שהאדם לומד, אפילו בקדשים ובטהרות הוא מקיים מצוות עשה דתלמוד תורה, מכל מקום עיקר לימוד האדם צריך להיות בלימוד המביא לידי מעשה… ועל ידי לימוד ההלכות מובטח האדם לחיי העולם הבא, ומה ילמוד האדם בתחילה… הלימודים הנוגעים למעשה בכל יום בימי חייו… כי אין הדין יכול להתיישב היטב בדעת האדם כל זמן שאין יודעו בטעמו ובנימוקו…. עוד כמה ענינים עצומים … אשר לא יתברר לאדם כי אם על ידי ידיעת טעמיהן" עכ"ל
החפץ חיים.
ר' ישראל מסלאנט היה אומר והורה כך תמיד, שכאשר יש פירצה ולא רואים תקווה לתקן פירצה זו, הדרך היחידה
לתיקון הפירצה היא ע"י לימוד ההלכות של פירצה זו.
כתוב בספר "פאר הדור" (חלק ג' עמוד רכג) שכשה"חזון איש" הגיע לארץוראה שלא מקיימים את מצוות השמיטה, אז הוא עודד ללמוד הלכות שמיטהבאולפני התורה, ובכך ע"י הלימוד לתקן את הקלקול, וב"ה זה תוקן והלכות שמיטה
מקויימות היום כראוי.
כך גם צוות תלמידי החכמים הנ"ל מיישמים למעשה את הדברים האלה של ר' ישראל מסלאנט והחזון איש, ועוסקים כבר עשרות שנים לילות כימיםבהפצת לימוד ובירור דין הפאה נכרית, ומלמדים סוגיא זו מהמקור לכל מי שרוצה – ועל ידי זה מתעוררים הרבה אנשים, וגם ניצולים מה"ארור אשר לא ילמדו" וכו' כנ"ל במס' סוטה לז. וכן הרבה נשים שומעות ומתעוררות ונוטשות את הפיאה ומתעטרות בכיסוי כהלכה כרצון השם, וניצולות ממיליארדי איסורי דאורייתא חמורים מלחטוא ומלהחטיא– אשרי חלקם.
עוד מובא בספר פאר הדור (חלק ב' עמוד פא) מה שענה מרן החזון איש לבן ישיבה אחד, שהקשה לפניו – : אם אסור להשתמש בחשמל בשבת, אז למה דולק אור החשמל בשבתות בבית מדרשו של הרב הירושלמי מטעם העדה החרדית ? השיב מרן החזון איש בסגנון של מחנך – :
א. כשנוגע לדין מן הדינים אין להתחשב במה שרואים אצל אחרים [אפילו רב גדול] צריך לדעת אך מה כתוב בתורה;
ב. האיסור אינו חל על תחנת הכח הירושלמית שבעליה ופועליה
הם לפי שעה (בתקופת השלטון המנדטורי) שלא מזרע ישראל.
ולכאורה – החזון איש היה יכול לענות לו רק את התשובה השניה שהיא הפשוטה והקולעת לשאלתו ! אלא שאצל החזון איש היה עיקר גדול לחנכו באופן כללי על כל הדברים שבדיני התורה, לכן היה חשוב לו מאד לענות לו תחילה, שבדיני התורה אין מתחשבים באחרים יהיה מי שיהיה,
צריך לדעת אך מה כתוב בתורה
 ! ! !
עוד מובא בספר פאר הדור (חלק ג' עמוד יח) "גודל יראת שמים של
אשה ניכר בכיסוי שערה, כמדת דקדוקה בכיסוי הראש כך יראתה".
ומעניין מאד כשסיפרו לי על קיומו של ספר הנקרא "אנא עבדא", שחובר על הגאון ש.צ. קובלסקי זצ"ל, שפעם דיבר איתו החזון איש שיחה בענין קדושה (שם עמוד 42) ובתוך השיחה אמר לו: "שעיקר ביאת האדם לעולם הזה הוא בעיקר לתקן ענין זה של קדושה – ואין אדם זוכה לעולם הבא אלא ע"י הקדושה" – קדושתו של האדם חולשת על כל תחומי חייו, אך עיקר הקדושה הינה שהמחשבה תהיה קדושה וטהורה בעניני עריות, האם אפשר לומר שהפיאות ברחוב מוסיפות קדושה במחשבתו של הגבר ? וכי "בהתקדשותו" במראיהן יזכה לעולם הבא ? שהרי הפוך הוא, מה שגורם היום פחות ופחות קדושה, זה מראות הנשים ברחוב, ולדאבוננו, לדבר שקוראת הגמרא, כשמגלים את שיער הסוטה ביזיון – מקובל במחננו, לקרוא לפיאה שהיא דוגמא לגילוי השיער, מכובדמראה איכותי… נורא
ואיום ! התהפכו היוצרות ! השתבשו הדעות !
פעם (טרם שהתפרסם חומרת הזהר – וקמחית) הלכו ברשות היחיד שיער, וברשות הרבים מטפחת, והיום התהפכו היוצרות, והולכים ברשות היחיד מטפחת וברשות הרבים פיאה שהיא יפה כשיער, והרבה מעבר לזה – כשאיפת המשכילים עפרא לפומייהו, שסיסמתם היתה "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" וכל זה בלא יודעין, ובלא שום מחשבת זדון חלילה רק בבחינת "תינוקות שנישבו" פשוט לא מחנכים ולא שומעים כלום על זה, רק רואים מה ש"כולם הולכים" – ו"הרב שלי מתיר", אבל כל גבר מחוייב ללמוד את הסוגיא ב"ברוך וארור" כנ"ל וגם מחוייב לקיים את הפסוק "הוכח תוכיח" והגמרא (ב"מ לג.) "אפילו תלמיד לרב" ונפסק ברמב"ם בסה"מ מצוה ר"ה ולהראות לפני הרב את הכל. ובפרט בענין הזה שזה פשוט דבר שלא ידוע מאות שנים
ונתגלה מבעל ה"חות יאיר" ועוד אחרונים כנ"ל.
דברים עמוקים ונשגבים מביא ר' חיים מוולאז'ין בספרו "נפש החיים" (שער א' פ"ד) להראות כמה גדול הקלקול שנגרם עקב הרהורי עריות, וזה לשונו – : "כי הלא נבוכדנצר וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים… רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה, את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון, ועל ידי כך היה להם כח לנבוכדנצר וטיטוס להחריב המקדש של מטה המכוון נגד המקדש של מעלה כמו שארז"ל (איכא רבתי) קמחא טחינא טחינת (=קמח טחון טחנת)… א"כ בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר"ל, הרי הוא מכניס סוטה בבית קודש הקדשים העליון… ח"ו, ומגביר ר"ל כחות הטומאה והסטרא אחרא בבית קודש הקדשים העליון, הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה ע"י טיטוס
בהכניסו סוטה בבית קודש הקדשים במקדש מטה" עכ"ל.
לו מציאות רוחנית זו היתה מוחשית לעינינו הבשרניות והקצרות
רואי, אין ספק שמראה הרחוב היה נקי וטהור הרבה הרבה יותר.
ולענין "כח דהתירא עדיף" אותו צוות תלמידי החכמים לא מבקשים דבר, אלא שילמדו סוגיא זו לעומק, לברר את אמיתות הלכה זו, ואדרבה הם מחפשים שימצאו את ההיתר, הם מחפשים את ה"כח דהתירא", אך המציאות העכשווית היא שיש עוד כאלה המפחדים ללמוד – ואני תמהה, הלא אלו המצדדים בפיאה בטוחים שזה מותר, כמו שההיתר מונח להם בכיס, אז למה הם מפחדים כל כך
ללמוד את זה
 ?
הרשים אותי מאד פירוש רבינו יונה על המשנה במסכת אבות (פ"ד מ"ה) שזה לשונו: הלומד על מנת ללמד… אין מספיקין בידו… אלא על מנת לעשות איסור והיתר כמשמעו לא שיטרח ויעיין הרבה אולי ימצא איסור בדברים המותרים אך לוקח הדברים כפשוטן … והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות – רצה לומר שדעתו לפלפל בלימוד כדי לדעת אמיתת הדברים ורצונו לטרוח כמה ימים ושנים להשיג דבר קטן ולנהוג עצמו על פי האמת שכל 
עיקר מחשבתו אין כי אם אל המעשה להיות אמיתי".
ולעניינינו, אם רבינו יונה מפרש שהאדם יקדיש ימים ושנים לחפש, אולי ימצא איסור בדברים המותרים, זאת אומרת שמדובר בדבר שלא יודעים ממנו שום איסור או החטאה, שכל הרבנים מתירים, אז מה השבח הגדול הזה שמעניק רבינו יונה למי שרצונו לטרוח כמה ימים ושנים להשיג דבר קטן ולנהוג עצמו על פי האמת ? וכי רבינו יונה לא יודע מ"כח דהתירא עדיף" ? אז קל וחומר, בסוגיא של פיאה נכרית, שכיום הכל ברור ופרוס כמפה, ובקלות יש אפשרות לדעת את אמיתת הדבריםאפילו תוך מספר שעות ואפילו פחות, וזה לא אולי יִמָצֵא אלא בטוח ימצא, וזה לא להשיג דבר קטן אלא להשיג דבר גדול, כאשר לכל הדיעות ענין הקדושה עצום עד מאד וכדברי החזון איש הנ"ל, וכפי דברי החפץ חיים צריכים ומחוייבים להעדיף ללמוד סוגיא זו, שנוגעת כל כך למעשה, על פני סוגיות אחרות שפחות נוגעות למעשה ופחות בוערות, והאמת ניצבת ועומדת, זועקת וקוראת להגיע אליה, ומצפה שיעמלו וייגעו בה, הרי חייבים בזה "בברוך וארור" כנ"ל במסכת סוטה לז. ואני משתאה ומתפלאת, שאני מפחדת מגמרא זו שכתוב ארור אשר לא יעשה, במה שזה נוגע לי, ואיך
הגברים לא מפחדים מה–ג' ארורים שלהם
 ?
ואף מי שעוד לא למד ועוד לא הגיע למסקנה שמגיעים אליה בדרך הלימוד, יש לו בינתיים לנהוג כמו שהבית יוסף (או"ח סי' תרצ) הביא מה שכתב הריב"ש אל הר"ן כלשון הזה – : רואה אני דבריך טובים ונכוחים, שאפילו בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפילו באפשר רחוק, על אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן
בדרכי התורה והמצות שהם כבשונו של עולם
" עכ"ל.
יש לנו ללמוד קל וחומר ממה שרואים בעשרות השנים האחרונות כמיהה לה' – "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" – "צמאה נפשי לאלקים" – ורואים רבבות בעלי תשובה שמתבוננים בחיים, ומחפשים את האמת, וחוקרים את כל הדברים הרוחניים, ועוזבים קרובים, חברים ואהובים, וקריירה – למען האמת,לא מפחדים מאיש, ובזכות זה
הגיעו למה שהגיעו !!
גם אנחנו נתבונן על מצב הצניעות שלנו, נחפש את האמת, ונישמע לקולו שבוקע מבפנים, שדורש חקירה ובירור ההלכה בעומק הלימוד, בלי פניות, בלי חיקוי דעות של אחרים, ונגיע לחידושים וגילויים גדולים ומעניינים בכל נושא הצניעות – וכמובא לעיל מה"חזון איש" "כשנוגע לדין מן הדינים אין להתחשב במה שרואים אצל אחרים [אפילו רב גדול] צריך
לדעת אך מה כתוב בתורה
".
שו"ת הרדב"ז חלק ד סימן עג בשם הריטב"א בשם רבו הרא"ה -:
"…אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפי' היה על פי גדולים שבעולם. כל שנראה בו צד איסור, ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שאי אפשר לו לבטלו אפילו הכי כיון שאינם בני תורה ואין כח בידו לבטלם, יש לו לעשות לעצמו בענין שלא יהיה בדבר מחלוקת עד שיוכל להחזירם מעט מעט, ואם הטעות מוכרע אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם ע"כ. והנה הדברים האלו מורים על
שלימות אומרם ומישבין את הלב ומהם אין לנטות ימין ושמאל
".

שיחה ט'

ט) רבקה – מה דעתך על פיאה צנועה ?
שרה – : הרבה התבוננתי בזה ואני יודעת שכולם מסכימים על ההחטאה שיש עם הפיאות הלא צנועות, אך יש הטוענים שפיאה צנועה לא מחטיאה, האם אכן זה כך ? ואני שואלת – האם אפשר לצאת לרה"ר עם שיער צנוע ?והאם יש בכלל בזמנינו מושג כזה "פאה צנועה" שהרי מצד "פריצות דגברי" פיאה ושיער שווים, איסור זה של "פריצות דגברי" הוא גם על השיער הכי פחות יפה שיש בקרב כלל הנשים, קל וחומר שיער פיאה צנועה שבזמנינו היא הרבה יותר יפה משיער הרבה מאוד נשים שהשיער שלהן הוא פחות יפה! ורק בגלל שהפיאות משתכללות מיום ליום, יש שחושבים שהפיאה שהיא לא מהמשוכללות האלו, היא "פאה צנועה", – אבל התבוננתי הרבה בנשים חבושות בפיאות "צנועות", המשתכללות חדשים לבקרים, והבחנתי שפיאות "צנועות" אלו, אף הקצרות ועדינות, ויכולות להיות אף סינטטיות, מחטיאות ומכשילות. וקל וחומר שמחטיאות הרבה יותר משיער צנוע, שכאמור – הפיאה הכי צנועה בזמנינו, יותר יפה בהרבה משיער צנוע של הרבה מאד נשים מקרב כלל הנשים שבעולם שנולדו בשיער פחות יפה – וכן, כל כלל הנשים המבוגרות והזקנות, הפיאה שלהן
יותר יפה משערן המלבין וכו' ומחטיאות יותר משערן.
ואחת הראיות לכך שגם הסינטטיות הם כמו שיער, מצויה בפיאות המעורבות העשויות משיער טבעי ושיער סינטטי ביחד, כשאשה חובשת
פיאה כזו, האם רואים את ההבדל בין השיער הטבעי לסינטטי ?
ואף הגאון ר' גדליה נדל זצ"ל שהיה גדול ועצום, ליטאי, והחזון איש החשיב אותו מאוד מאוד, אמר לפני כ–40 שנה – : "לדעתי אפילו אילו בעבר לא היה אף פוסק אחד אוסר, כיום בפאות של זמנינו לא היה אף פוסק אחד מתיר,תשאלו לכל ילדה ברחוב ותאמר לכם אם פאה מותרת או אסורה". – את זה אמר ר' גדליה על כל הפיאות של לפני עשרות שנים שידוע לכולם איך הן היו נראות ואיך הן היו פשוטות יותר מהפיאות הכי פשוטות ו"צנועות" של ימינו !מה נאמר כבר על כל הפיאות ה"צנועות" של ימינו ועל אלה שיבואו בהמשך הדורות
אחרינו ? ה' ישלח לנו משיח צדקנו במהרה ויגאלנו.
מאמר זה שלו, חופף מאוד את מה שאני מרגישה בעומק נפשי, זוהי דעת תורה אמיתית בעיני כל מחפש את האמת, ואף אחד לא יכול להזיז את זה, ואני מודה לה' שזכיתי להיות בין מחפשי ומודות על האמת, ואני נשמעת לאמת – ולא קם חכם בעולם מבריאת העולם עד היום הזה ולא יקום חכם לעולם, שיוכל להסביר שאם כל האיסור של שיער הוא משום "פריצות דגברי" אז איך יתכן ששיער אסור משום "פריצות דגברי" ופיאה מותרת – בזמן שכל אחד יודע ומרגיש שבימינו יש
בפיאה "פריצות דגברי" כמו שיער ואף יותר מזה.
יש הטוענים שהתרגלנו כבר לפיאה, ודבר שרגילים בו אין כל כך יצר הרע, אבל אם כך הדבר וזהו כל ההיתר, אז למה התורה אסרה כלל שיער לאשה כשהיא נישאת ? שהתורה לא תאסור שיער כלל ויהיו רגילים כולם בשיער כמו שרגילים בשיער הבתולות, ותמשכנה הנשים ללכת בשערן מיום היוולדן,
כל ימי חייהן – ויהיו מורגלים בזה ואין כ"כ יצר הרע כטענתם.
וכן – גם בזמן המשכילים והגזירות ועוד אחרי זה כ–100 שנים ויותר, שנשים הלכו גלויות שיער ברוסיה ובשאר מדינות שהושפעו ולמדו מהן כנ"ל בשיחה ג', וילדים נולדו למציאות כזו וכולם היו רגילים במראה זה, האם נאמר שזה מותר שם ? הרי כפי שנאמר לי וכמובא לעיל, המשנה ברורה (סי' ע"ה סק"י, ובספרו "גדר עולם") פוסק שאפילו ברכה וכל דבר שבקדושה אסור להם לקרות כנגדה, ואפילו מי שמתיר להם בברכה ובדבר שבקדושה פוסק שהן אסורות ברשות הרבים באיסור דאורייתא אף על פי שכולן הולכות בשיער גלוי
ומורגלים בזה.
ואם כן – מה הרווחנו במה שרגילים בפיאה, אחרי שיודעים איך הפיאות נראות כיום וכדברי ר' גדליה נדל כנ"ל, אלא מה ? שהתורה אסרה שיער לאשה נשואה שלא תתקשט לעיני גברים זרים, אף אם יהיו רגילים למראה שיער, שלא תמצא חן בעיניהם בדבר שמייפה אותה, ותבוא להחטיא אותם, ושלא תחטא לעצמה, שתרגיש, תבין ותרצה בהנהגות הצניעות, שאלו עצמיותה, מהותה
– ולפי זה הפיאה בימינו אסורה בדיוק כשיער – ואף יותר.
ויש הטוענים טענה של צדקות כביכול, שהמטפחת זזה לפעמים ומבצבץ שיער וכד' ועוברים על "שיער באשה ערוה",
ולכן מבחינתם פיאה טובה יותר, שמכסה את השיער.
אמנם – חוץ מהתשובה הפשוטה שהפיאה בזמנינו היא הרי אותה "פריצות" כשיער ואף יותר מזה וממילא אסורה יותר משיער, כמבואר – גם נאמר לישכל אחד יכול לעיין בעצמו ב"בית יוסף" הלכות ק"ש סימן ע"ה ובשולחן ערוך שם סעיף ב' ובהגר"ז שם סעיף ד' ובכל נושאי הכלים מפרשי השו"ע, ויראה מפורש בשלחן ערוך שזה אינה טענה כלל. ומה גם שאפשר, אם מתכוונים לזה באמת, אז שהאשה תכסה את שערה בפיאה כטענתה שרק זו מכסה את כל שערה שלה, ואת כל הפיאה תכסה במטפחת שלא ייראה שום שיער – לא
מהפיאה – ולא מהשיער, וכאמור ששווים הם.
דע כי אתה חייב לדעת, כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה, ולישא פני אומרה, ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לענין אותו דעת אם אמת איתה אם לא, שזה מן הדעות הרעות והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל… אמר השי"ת לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט וגו' ואמר לא תכירו פנים במשפט וגו' ואין הפרש לקבלת אותו דעת להעמידה בלא ראיה או בין שנאמין לאומרה ונשא לו פנים ונטען לו, כי האמת אתו בלא ספק, מפני שהוא אדם גדול כהימן וכלכל ודרדע, שכל זה אינו ראיה אבל אסור, אבל יש לנו ולכל נבון וחכם להתבונן כל דעה וכל מאמר, על דרך שיש להתבונן אותה, ולאמת ולקיים מה שראוי לקיים, ולבטל מה שראוי לבטלו, אמרו מי שאמרו – וכן אמר אבא מארי ז"ל ביאורה, והוא דבר מבואר וענין קל בעיני כל נוטה מעל תאות גופו … כי האדם כשישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הפכה…והנה נתברר לנו כי החכמים אינם מעיינים הדעות ולא מביטים אותם אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם, לא מפני האומר אותו יהיה מי שיהיה".                      (רבנו אברהם בן הרמב"ם, נדפס ב"עין יעקב" בהתחלה)

שיחה י'

י) רבקה – : מה עם שלום בית – כשהבעל רוצה שתחבוש
פיאה ?
שרה – : צמד המילים "שלום בית" הוא בעל ערך גבוה ביותר, בבנין הבית הפרטי ובבנין כלל עם ישראל, ואין ספק שכולם רוצים בו ומבינים את חיוניותו מאד מאוד, והלוואי
שכל עם ישראל יזכה לכך תמיד.
בפרשת סוטה רואים את חשיבות שלום הבית בעיני הקב"ה, שמוכן למחוק שמו עבור כך. הקב"ה הרשה זאת במקרה של סוטה בזמן בית המקדש – אך היתכן להשתמש במטבע לשון זה, על מנת לעבור עבירות דאורייתא או [למי שעוד לא למדלכל הפחות ספק דאורייתא שהוא לחומרא, עבור שלום הבית ? האם מותר לאשה כביכול למחוק חס ושלום שמו יתברך, בשביל לעשות רצון בעלה ? הרי גם האשה וגם בעלה מחוייבים בכבודו של הקב"ה, כשם שבן אסור שישמע לאביו ואמו אם יצוו אותו לעבור על דברי תורה כי גם הוא וגם הם מחוייבים בכבודו, והרי כבר
התברר שפיאה אסורה מדאורייתא.
כולם מבינים שאשה צריכה לעשות רצון בעלה בעניינים חומריים ואף בעניינים רוחניים ובחינוך הבנים, כאשר אלו הם הלכתיים או מוסריים, אך במקרה דנן, שזה הפוך מההלכה – איסור דאורייתא, כאמור – מי שמע דבר כזה 
ה' יצילנו ?
וחוץ מכל זה היתכן שאשה תחוייב ללכת בפיאה ברה"ר משום רצון בעלה ולוּ על מנת שלא יתן עיניו בנשים אחרות ? בו בזמן שעיני גברים אחרים עלולים להיכשל בה ? ויצא חלילה שע"י השכנת שלום בית בביתה היא תפר שלום
הבית אצל האחרים ? האין זה מגוחך ???
המשגיח הגה"צ ר' דן סגל שליט"א, בדרשת חיזוק שנשא בבכיות נוראות, לאחר שנשמעו כמה אסונות נוראות מפטירת נשים צעירות רח"ל, דיבר הרבה בענייני צניעות, ובין היתר הזכיר את דברי הגר"א "שהמדריגה הכי גדולה בנשים הוא צניעות, כמו שבאנשים הדבר הגדול ביותר הוא לימוד התורה", והוסיף וזעק -: "…אני לא אומר דברים מסברא, אלא מידיעה !באים אלי כאלה שאומרים לי שהנסיונות שלהם מנשים חרדיות הם יותר מהחילוניות !" ודיבר על ההחטאה הגדולה של פיאות זמנינו, ה' יצילינו !ובהשכנת "שלום בית" כאלו, יוצא שהרחוב מלא הרהורים
אסורים, במקום והיה מחניך קדוש !
בעצם הטענה, שלא יתן עיניו באחרות, מצויה ההודאה
באמת המרה, שהפיאה מכשילה שיתנו עיניהם בה.
רבינו יונה כותב (אגרת התשובה ע"ח ובד"א נ"ח): "וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה, שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגהינוםוהיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה
אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה".
והארחות צדיקים (תחילת שער הגאוה) כותב: "האשה המתקשטת לפני האנשים בזה היא מדלקת לבם ומכנסת הרהורים בלבם, ובזה עונשה גדול מאד שהיא נותנת מכשול לפני רבים" עכ"ל – האם היא נישאה
לבעלה כדי להיענש רח"ל ??
ועוד, בספר "חסד לאלפים" (על שו"ע או"ח סי' ג' ס"ד) כתוב: "כמעט כל עונש האשה בעולם הבא וזכייתה בעולם הבא תלוי בצניעות ! ולכן כל אשה המרבה להיזהר בדרכי
הצניעות הרי זו משובחת".
ובפרט, כפי שהמשגיח הגה"צ ר' דן סגל שליט"א דיבר באריכות ממה ש"לימדנו החפץ חיים שהשגחת ה' עלינו דרגות דרגות עפ"י המעשים, וכל אשה המרבה להיזהר בדרכי צניעות היא מביאה יותר השגחת ה' עלינו, וכפי חיובם של הגברים בתלמוד תורה וזהו תפקידם, כך חיובן של הנשים בענייני צניעות וזהו תפקידם – כפי דברי הגר"א"
עכ"ל המשגיח שליט"א.
ישנם סיפורים בגמרא שמשבחים את האשה שהתקשטה בביתה למען בעלה, וכשיצאה לרחוב המעיטה מיופיה, שלא ייכשלו בה, כמו אשת אבא חלקיה שכשהיה מחוץ לבית, במלאכתו, לבשה בגדים מלוכלכים, שלא יתן בה איש עיניו, וכשנכנס הביתה לבשה בגדים נקיים, שלא יתן דעתו באשה אחרת. – דברים המובאים בספרו של ר' חיים קנייבסקי
"ארחות יושר" עמוד ע"ז – כל אחד ואחת יכולים לעיין שם.
ולצערינו, כיום העולם התהפך, נהיה כבית משוגעים, בו רבים מהגברים נהיו כאחשורוש [להראות העמים והשרים את יפיה] ונשותיהם כושתי [שגם היא נתכוונה כמוהו] (מס' מגילה יב:), ואלו ואלו לא חיים את עצמםאלא בשביל המחמאות והכבוד שיקבלו מן הזולת, ולדאבוננו, לצערנו ולחרפתנו, הן מקבלות את המחמאות ומתענגות על עצמן, ואילו בנשים הצנועות, מזלזלים, ואותן מבזים – ונאמר לי שכבר זעק הנביא ישעיהו (נט, טו) "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל" ואומרים על זה חז"ל (מס' סנהדרין דף צז.) "אמרי דבי רב שילא כל מי שסר מרע משתולל על הבריות" – ופרש"י, "כל העולם אומרים עליו שוטה הוא" – את
הפסוק והגמרא הזו הן מקיימות בהידור רב, ה' יצילנו.
לאן הגענו בהתדרדרות הצניעות של בנות ישראל הכשרות והטהורות ?היצר הרע הצליח בערמומיותו להשתלט על כולם ואין פוצה פה – מזה ששותקים, רואים שנוח להם עם
מציאות זו.
ולוּ תאמר אשה – : "כוונתי היא לשם שמים, להתקשט לעיני בעלי גם ברחוב, ושמירת עיני גברים אחרים ממני, זוהי אחריותם". – דברים אלה מופרכים הם מיסודם, ומעצם השמעתם רואים את האי ידיעה העצומה והבורות המדהימה השוררת בהלכות צניעות, שהרי בעצם היא יכולה לטעון כך גם על שיער – כלומר, אלך בשיער גלוי ברחוב "ושמירת עיני גברים אחרים ממני, זוהי אחריותם" ! אבל התורה אוסרת ושוללת טענה זו, והרי כבר התברר שפיאה דינה כשיער  ובאמת באירופה כשהלכו שם בגילוי השיער כנ"ל גם טענו טענה זו – והחפץ חיים עונה להם בספרו "גדר עולם" פרק רביעי בזה הלשון – : "ואל יטעה אותה היצר שתנצל מן הדין מפני שהיתה צריכה להתקשט עצמה לעיני בעלה שלא תתגנה עליו, כי באמת זוהי טעות דזהו שייך רק
בביתה לבד 
ולא בשוּק".
וכדברים האלו כותב גם ה"פרי מגדים" בספרו "אם לבינה" "…זה היפוי והנוי לילך בצניעות מה דאפשר, ומ"ש חז"ל אשה לקשט לפני בעלה …וודאי כל בנות ישראל כשרות ומקשטות לפני בעלה לא ח"ו בפני אחרים" – ודברים אלו
הוא כותב על הפיאה.
הופתעתי לשמוע פעם, שיש דברים שמייחסים להם חשיבות רבה כמו שהם עיקרי דינים, אך התברר לי, שלמעשה ביסוד ההלכה, אלו הם רק מנהגות לחומרא, שבנות ישראל החמירו על עצמן, ובודאי שמי שתעבור עליהם הינה מושחתת בעמקי נשמתה, אפשר יהיה לומר שבשביל שלום הבית האשה תוותר עליהם ? חס ושלום להעלות על הדעת רעיון שכזה. ולעומת זאת, יש החושבים שאפשר
לדרוש מאשה לוותר על כיסוי הראש עבור שלום הבית.
אשה נאמנת על הקב"ה לבדוק דם בביצים, לחנך את הילדים ועוד הרבה דברים חשובים ביותר, ודוקא בענייני צניעות שזוהי המצווה העיקרית שלה, שעל כל איבר ואיבר, לכשבראה הקב"ה צווה עליה – היי צנועה ! היי צנועה! היא פתאום כביכול פתיה כזו שלא מבינה כלום ואפשר להכתיב לה מה לשים על הראש. ואם היא מרגישה שדבר מה לא צנוע בהופעתה ולא ראוי לבת ישראל, אז לועגים לה ותובעים ממנה לחשוב שהפיאה היא כמו כובע ואין זה מחטיא, זה מוזר מאד כיצד על הפיאות ברחוב שותקים ועל אשה שעוברת למטפחת לועגים – מאשימים אותה, שבזה שעברה למטפחת הינה אחראית לבעיות שלום הבית שעולות, במקום לייקר ולהחשיב אשה כזו בעיניו ובלבו של בעלה משום צניעותה, שכן ירבו כמותה בישראל, – שזה מה
שמחבבה על בעלה, לפי המקורות כדלהלן.
[מעניין יהיה לעשות מחקר על בתי ישראל הבודק עד כמה שייכות ותלות יש בבתי ישראל בין חבישת פיאה ברה"ר לקיום שלום בית, בבתים אלו, האם כל החובשות פיאה
ברה"ר זוכות ומזכות בשלום בית בביתן ?]
ובמקום לייקר אשה כזו, מבקשים ממנה לשבש ולעקם שכלה הישר, להיות כצמח, על מנת לא להפריע לאיזה מהלך מטורף שדעת כל העולם משועבדת לו, בו הופכים חושך 
לאורמר למתוק ושקר לאמת, והנשמה יודעת את האמת !
הרב יצחק ברנד שליט"א בספרו "בגדי שלום ואמת" [על פי משל בגדי המלך החדשים] מסביר יפה את הפסיכולוגיה שמאחורי השקר שבפיאה וכיצד היא מחזקת אותו להמשיך ולהתקיים – "הציבור בכללותו היה משועבד לרוח העולם, כך שאף אחד לא העיז לגלות בקול רם את דעתו, מחשש שיחשבוהו לשוטה, ובשל כך, אף שכל אחד הרגיש במהות הדבר, שמשהו אינו כשורה, אך מכיוון שראה שכל האחרים סביבו הסכימו עם טעות זו, דמיין הוא לעצמו, שאכן כך הם חושבים ולכן היה משכנע את עצמו שהרגשתו היא המוטעת, וכך כל אחד ואחד חשב על זולתו, עד שבסופו של דבר הכל הסכימו להאמין לשקר גס כל כך, לתאר אדם כלבוש בבגד שלא קיים במציאות כלל. והנה רק הילד שלא היה כבול למוסכמות המזוייפות, הוא שגילה את האמת לכל. ואמנם, גם אז, הדבר התעורר רק אצל האנשים שחיפשו את האמת בלבד,
שהרי המלך ואנשיו שהאמת לא הפריעה להם לא קיבלוה".
מעניין עוד, שבפרשת סוטה, הכהן מגלה את ראשה של הסוטה, שפרשה מדרך בנות ישראל שדרכן לכסות ראשיהן והלכה בדרך הגויות שמגלות ראשיהן להתנאות, כמו שאומר לה: "הרי לך מה שרצית", שהתנהגת כפרוצה, ונאמר לי שכתוב בגמרא (מס' ב"ק צ.) שמי שמגלה שער אשה בשוּק חייב ליתן לה 400 זוז דמי בושת, שביזה אותה בכך שהציג אותה כמו פרוצה, כמו סוטה, וכעת נשים משלמות טבין ותקילין להתנאות בפיאה שהיא דוגמת שיער, כדי לזכות "בבזיון" הנורא הזה לעצמן. אם כי אני בטוחה שהרבה נשים שהולכות בפיאות, שאילו ידעו מכל
הנ"ל אפילו חצי ואפילו עשירית
הן היו עוברות למטפחת.
הגאון בעל ה"פרי מגדים" בספרו "אם לבינה" כותב שכל אשה יראת ה', שבעלה יפייס אותה שתרצה מטפחת. ממילא לפי זה כל בעל שאשתו כבר עברה למטפחת צריך לשמוח שהיא
חסכה לו את העבודה לפייסה לזה.
האשה צריכה לקוות לצפות ולהאמין ולהתפלל הרבה שגם בעלה יזכה להגיע אל האמת, כי בתוך עומק נשמתו הוא מבין ומרגיש את האמת שבדברים הנ"ל וצריך רק שהאמת תיבקע החוצה – ובעצם הליכתה במטפחת ברה"ר, היא עושה את רצונו הפנימי, האמיתי החבוי במעמקי נפשו, שצריך רק לגלותו ולדלותו על ידי לימוד הנושא, וכשילמד יידע את האמת על בוריו והאמת תהיה אהובה עליו ולא
יתרגש מדעות כוזבות של הזולת.
ואדרבה - הוא ירצה שתתכסה דוקא במטפחת צנועה, ובתורתינו הקדושה מפורש גודל ענין הצניעות, ושחביבות האשה על בעלה היא דוקא בצניעותה, כשם ששאלו המלאכים על שרה "איה שרה אשתך" – כדי לחבבה על בעלהכשיענה אברהם "הנה באהל" ש"צנועה היא" (רש"י בראשית יח, ט), למרות שהיו בה מעלות יתירות אחרות כמו נביאות וגיור הנשים – וגם זוכים לדברים נשגבים כמו שכתוב בגמרא (מס' מגילה י:) שתמר זכתה למלכים ונביאים רק בזכות הצניעות שכיסתה פניה בבית חמיה, ולא בזכות ייחוסה שהיתה בתו של שם, ולא משום מסירות נפשה לא להלבין פני יהודה, וכן רות זכתהשתצא ממנה מלכות בית דוד (מס' שבת קנג:) וכן קמחית זכתה לשבע בנים כהנים
גדולים 
הכל בזכות הצניעות (מס' יומא מז.).
וחוץ מכל הנ"ל, בינתיים כשאין זה ודאי לו שאיסור הפיאה הינו איסור לכולי עלמא, צריך לחשוש, כדברי ה"בית יוסף" הנ"ל, וכדברי חובת הלבבות (שער התשובה פ"ה) על החסידים "שהיו פורשים משבעים שערים משערי המותר, מיראתם
שער אחד משערי האסור".
ואם חלילה היא תישמע לו ותשים פיאה ברה"ר, אז האמת שמבחינת שניהם צריכה להיות דאגה, שהוא מכשיל אותה והיא מכשילה ומחטיאה את הרבים וייענשו על זה, ובזה גופא שנשמעת לו לחבוש פיאה, היא גם גורמת לו לגרום לכל האיסורים החמורים הללו ולהיענש גם על זה – ובמיוחד כיום, בפיאות של זמנינו – וגם אם אין הוא דואג, אותה זה כן צריך להדאיג, שיתבעו אותה ואותו על כך בבית דין של מעלה, והתירוץ שבעלה רצה כך, לא יתקבל – ויותר מכך, מהסיפור המבהיל של הריגתה של אשת ר' חנינא בן תרדיון, על שום שלא מיחתה בבעלה שהיה הוגה את השם באותיותיו (מס' עבודה זרה יז:-יח. [ז]), למדים שבשעת הצורך, דברים צריכים ומחוייבים להיאמר, גם מאשה לבעלה – גם אם הוא רבי חנינא בן תרדיון, שכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – נענש עליו בעונש איום ונורא כנאמר שם
בגמרא ה' יצילינו.
[ז]  וז"ל הגמ': רבי חנינא בן תרדיון גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות. עליו לשריפה, שהיה הוגה את השם באותיותיו. שואלת הגמ' -: והיכי עביד הכי? [ואיך הוא עשה כך] והתנן, אלו שאין להם חלק לעולם הבא כו' ההוגה את השם באותיותיו! מתרצת הגמ' -: להתלמד עבד, כדתניא לא תלמד לעשות – אבל אתה למד להבין ולהורות, אלא מאי טעמא אענש? [אם להתלמד מותר, אז מה הטעם שנענש?] משום הוגה את השם בפרהסיא דהוי(פרש"י, ומיהו הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ואפילו להתלמד יש לחוש לכבוד הרב וקרא דלא תלמד לעשות במילי אחרניתא תוקמה) ועל אשתו להריגה, דלא מיחה ביה. מכאן אמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – נענש עליו. ועל בתו לישב בקובה של זונות, דאמר ר' יוחנן: פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של
ריבה זו, מיד דקדקה בפסיעותיה (פרש"י לפסוע פסיעות נאות).
ובמקרה שירפה מלבקש עוד ממנה על זה – על איזה איסור הוא עובר ?הוא לא נכנס בשום ספק איסור כשהוא מרפה – ומכל האמור לעיל הרי מובן מי צריך פה להרפות, ולפי האמת, זו אשליה שיש פה איזה הפסד מהרפיה זו – אדרבה, ההיפך הוא האמת, שאם הוא מתגבר על זה, אז רק הרויחו, זכו,התעלו, התקדשו, התקרבו אל ה', וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקִים
לִי טוֹב
.

שיחה יא'

יא) רבקה – : מה את אומרת על הדחיה העקרונית לזה משום שעצם המטפחת עושה אסוציאציות לא רצויות, כמו
שזה מזכיר מוסלמיות ונזירות ואפריקניות.
שרה: - למען האמת, גם אני כשחבשתי פיאה והייתי נתקלת במראה אשה במטפחת, ראיתי בזה משהו מיושן וזר – אך מתוך התבוננות מחודשת על נושאי הצניעות בעולם בכלל, ועל נושא כיסוי הראש בפרט, במהלך ההיסטוריה העולמית, הגעתי למסקנה שיש להפך את ההסתכלות ב–180% מעלות, שהרי משום "מלא כל הארץ כבודו", שייך צניעות בכל העולם, ובגלל שעם ישראל הינו העם המובחר שקיבל את התורה, עיני כל הגויים, בכל הדורות נשואות אליו. בהפטרה של פרשת כי תבוא (ישעיהו ס, ג) כתוב "והלכו גוים לאורך" ומפרש המצודת דוד –: "ממך ילמדו דרכי ה' ואתה תאיר
עיניהם". כך גם בענייני צניעות למדים הם ממנו.
עדות לכך מצויה בדברי רש"י (מס' סנהדרין נח: ד"ה משתפרע ראשה) "שהיו רגילות אף הנכריות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע" [המלה "אף" מרמזת שלמדו הנכריות מנשות ישראל לכסות ראשן], וכן החפץ חיים ב"גדר עולם" כותב כמובא לעיל בשיחה ה' "מה שנשי העם אשר אנחנו יושבים בקרבו גם כן נזהרות מזה מצד הצניעות
כידוע". מדבריהם ניכר שהם מחשיבים ומשבחים את נשי האומות שהלכו בצניעות. ואם כך, היה ראוי לומר על אפריקנית מוסלמית נזירה –: ראו איזה אשה היא, היא נראית כמו יהודיה צנועה ! ולתת לה יישר כח !
מיליארדי נשות אפריקה ואסיה ואף בגלילות רוסיה הולכות עד היום הזה עם כיסוי ראש, כך גם המוסלמיות והנזירות, אך לדאבוננו, כיום, שאר חלקי העולם, כגון אמריקה ואירופה, התקלקלו, ותעשיית הפיאות בעיקרה היא למען הגויות האלו, הרוצות ביופי כמה שאפשר עוד ועוד, בלי גבול, ומי יודע מה מחכה לנו בשער, במשך הזמן, ה' יצילנו. כאשר עוד לפני כ–300 שנה, בספר "אלה המצוות" של מהר"ם חגיז (מצוה רס"ב, עמ' ק"ס), מביא שבספר שנדפס בצרפת בשנת 1661            נכתב שהראש שלהם גירש את אשתו שיצאה מגולת שיער.
ישנם פוסקים שאומרים שאסור ללכת בפיאה משום "ובחוקותיהם לא תלכו", שהיא נראית בפיאה כמו הגויות גלויות השיער, ושצריך להלקות מלקות אשה שתלך בפיאה, על שעברה על הלאו הנ"ל, ולכאורה יש סתירה, שהרי היו גויות שהלכו בצניעות, כנ"ל ? אלא – שהיו גויות שהלכו בצניעות כמו היהודיות, והיו גויות שהלכו בפריצות גלויות שיער, ואת הסוטה גינו "והלכת בדרכי הגויות" הפרוצות גלויות השיער (במדבר רבה ט טז) – אז לפי כל זה יוצא שהאסוציאציה האמיתית צריכה להיות הפוכה, – במראה גויה ההולכת בצניעות, יש להיזכר במקור, באשה יהודיה צנועה – ובמראה יהודיה לא צנועה, להצטער שהיא מזכירה גויה פרוצה. ולפי זה, הטענה שמראה של אשה במטפחת מזכיר מוסלמית או נזירה, איננה נכונה, אלא שייתכן שיש כאלה שהורגלו כך לחשוב בטעות
גדולה ונוראה !
יהיה אפשר לטעון, גם אם כל זה נכון, אי אפשר להתווכח עם רגש כל כך עמוק, קשה יהיה לשנותו, לאלה שהתרגלו כבר לחשוב כך, וזה נשאר מפריע להם לראות את האשה
כמוסלמית או כנזירה או כאפריקנית.
שְׁאֵלָתִי היא –! האם רגש יהודי "נאצל" זה מציק תמיד ?
או רק כשהנשים יוצאות לרחוב ?
עד כמה שדעתי משגת ומהיכרות עם המציאות היום יומית, לא ניכר שישנה בעיה כאשר רוב הנשים או כולן, בבתיהן הן
מכוסות במטפחת ונראות מוסלמיות ונזירות ואפריקניות…
היתכן שר' ניסים קרליץ שליט"א יחשוב על אשתו שנראית כמוסלמית או כנזירה או כאפריקנית ? או שהוא יגיד שהיא נראית כאמותינו הקדושות מבריאת העולם – חוה, שרה, רבקה,
רחל ולאה, וכל צאצאיהן הקדושות והטהורות בכל הדורות ! ?
בגמרא (עירובין ק:) כתוב עשר הקללות שבהן נתקללה חוה אמנו משום שאכלה מעץ הדעת, ועל אחת מהעשר "עטופה כאבל" מפרש רש"י – "בושהלצאת בראשה פרוע" – חוה שלא הלכה בשערה משום שבושה בו, היתכן שהלכה בפיאה שתיתראה בו כבשערה ? וזאת כאשר בעלון של "פסק כל גדולי ישראל" כתוב "שהפיאות גורמות במישרין
להתפרקות הבושה"…
שמעתי שפעם, ר' אלחנן ספקטור זצ"ל נסע ברכבת, וכמה משכילים שהיו באותה רכבת נגשו אליו בהתרגשות, שהיה ידוע בכח ההיתרא שלו, ולמראהו התורני, השחור והאדוק, התאכזבו קשות, ואמרו לו – "חשבנו שאתה מתקדם, שאתה משלנו ! ? ענה להם – "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" – אתם המיושנים – מתחילה, עובדי העבודה הזרה, ועכשיו – אני
הוא זה המתקדם
, העובד את ה'.
סיפור זה היה עבורי כמשל למה שקורה עם המטפחת. ועכשיו – קרבנו המקום לעבודתו – קרבני ה' וזכיתי בחסדו בזכות עצומה, כשם שזוכים זכיה גדולה במפעל הפיס, והראני את האמת, את ההלכה, מהו כיסוי אמיתי, מהו הכיסוי שהיה בכל הדורות מחוה דרך כל אמותינו הקדושות, ושמחוייבים מדאורייתא להמשיך בדרכן עד גאולתינו בקרוב ולקבל כך פני משיח צדקנו! והתורה היא נצחית ולא תהא מוחלפת בשום זמן ! ואפילו הגויות למדו את זה מאתנו – עם מיוחד ! ישראל קדושים ! ולפי הדברים האלה שיניתי אף אני את כיוון מחשבתי, ובהתאם – את הרגשתי ביחס למטפחת. אין אנימיושנת, לא מוסלמית ולא נזירה ולא אפריקנית. המטפחת נוסכת בי גאווה יהודית של בת מלך עם כתר מלכות על הראש, וככזו, אני נאורה, משכילה אמיתית ולא מסכילה כהמסכילים
ששאלו לר' אלחנן, והנני מתקדמת כפי שהוא ענה להם.
באופן דומה ה"פרי מגדים" בספרו "אם לבינה" מגדיר את הנשים שהחליפו ממטפחת לפיאה – "…שלא עשו בהשכל… והם החליפו קאפ צייג (כלי הראש) של נשים [דהיינו, כיסוי ראשן] בפתיות [פאה נכרית] תחת השכל והחכמה המדע והתבונה". מילים נשגבים כאלה "השכל והחכמה המדע והתבונה" כתב להגדיר את הכיסוי ההגון – את המטפחת – ולפיאה הוא קורא "פתיות" – מי לנו גדול מה"פרי מגדים" – ואני נשמעת לו ומקבלת את ברכותיו הנשגבות שמסיים – "ולהשומעים תבוא אליהם ועליהם ברכת טוב – אשרי השומע – ובזכות נשים
צדקניות תבוא הגאולה כימי קדם במהרה בימינו אמן" – עכ"ל.
כשם ששום כח בעולם לא יוכל להזיז אותי במשהו מקיום התורה והמצוות, כך אני מרגישה בכל ליבי, נפשי ומאודי.
בכל מה שנוגע לנושא כיסוי הראש, כנ"ל.
ואמנם בתהליך החקירה והבירור של סוגיא זו, היצר הרע העלה לי הרבה שאלות וספקות שהדריכו את מנוחתי, אבל זכיתי להתגבר וכל שאיפתי היתה לעשות את רצון ה' באמת, כמו שאנחנו אומרים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" וכו' וכשהדברים התלבנו והתבהרו, נכנסה בי שמחה גדולה, אמונה ובטחון, בדרך בה
בחרתי – ללכת במטפחת – והודיתי לה'.
שִׂמְחָתִי תגדל שבעתיים כאשר אראה שנשים ובעליהן מתבוננים במצב הרחוב של הפיאות ואיך שהפריצות החרדית חוגגת בעוצמה רבה, ה' יצילינו, וכולם יודעים ורואים את
הכל ושותקים ! עד מתי ? –? אף אחד לא יודע !!
על כן – כל אשה שמחפשת את האמת ודואגת לעתידה בשני העולמות, העוה"ז והעוה"ב, ועתיד צאצאיה ודורותיה הבאים אחריה עד עולם, שיתבעו ממנה את האחריות על כולם, וחושבת מה יהיה לה לענות על השאלות הגדולות והפשוטות כל כך, כשישאלו אותה בבית דין של מעלה ביום הדין הגדול והנורא, למה לא הבנת מה שכל ילדה מבינה ? וכדברי הג"מ רבי גדליה נדל זצ"ל "לדעתי אפילו אילו בעבר לא היה אף פוסק אחד אוסר, כיום בפאות של זמנינו לא היה אף פוסק אחד מתיר, תשאלו לכל ילדה ברחוב ותאמר לכם אם פאה מותרת או אסורה! ולמה לא הבנת מה שכל חילוני מבין, ולהבדיל אפילו גוי מבין, שכל הפיאות של זמנינו עושות את פעולת הנוי בדיוק כמו שיער ואף עולות ביופיין ומושכות
עין מעבר לזה, ולכן הן מחטיאות יותר משיער כידוע לכל.
והרי כל אשה בעלת שֵׂכֶל יודעת שלא יהיה לה שם מה לענות כי שם זה עולם האמת, ואף אחד לא יוכל לעזור לה
שם, רק מעשיה בעולם הזה ותו לא !
על כן כל אחת תיקח את עצמה בידיים, ותחקור את כל האמת על נושא הפיאה כמו שהרבה נשים עושות, וגם בעלה שילמד את הסוגיא לעומק – "האמת כבידה, ונושאיה מועטים" (המאירי, משלי א,ד) – אשרי מי שמחפש את האמת – אשריו בעולם הזה ואשריו בעולם הבא, וכאמור לעיל שכיום קל מאד לכל אחד ואחת להגיע בנושא הפיאות לחקר האמת
– ואמת זו היא כבר לא כל כך כבידה…
אפשר לטלפן 5825891-02 ולהשאיר תא קולי ויחזרו אליו, ויסבירו לו בהסברה מלאה ומקיפה מתוך הש"ס והראשונים והפוסקים בעזרת הבורא יתברך שמו ויתעלה
זכרו לעד ולנצח נצחים !!

בס"ד יום ג' שנכפל בו כי טוב לס' ונברכו בך וגו' ז' חשון שנת תשנ"ו לפ"ק פעיה"ק ת"ו
לכבוד הרבנים הגאונים העוסקים לשם שמים להחזיר עטרה ליושנה כ"א בשמו יבורך שליט"א
הנה קבלתי את מכתבכם בו כת"ר שליט"א פונים בדבר פעולתכם הטוב, לעורר את לב הציבור עם בני ישראל, להבין חומר הענין ללכת בפאה נכרית, אחרי שרוב הפוסקים אסרו זאת, ואף אותן שהתירו סמכו עצמן על השלטי גבורים והפמ"ג, ונתגלגלו זכות ע"י זכאי לברר וללבן סוגיא זו, שגם השלטי גבורים ודעימיה לא התירו אלא בחצר, וגם נתגלה כתי"ק מהפמ"ג שחזר בו, ובמקומות שהקילו בזה, כידוע שבא מחמת הגזירות והגליות שעברו עליהן, ובחרו הרע במיעוטו, ואחר שנשארו בזה די להם לומר מוטב שיהיו שוגגין וכו', ועכ"ז הרעישו נגד זה הגאונים הצדיקים זי"ע ומכ"ש בזמנינו.
וח"ו לומר דמנהג ישראל הוא, אדרבה כל הדורות הוסיפו חומרות וגדרים וסייגים בענין הצניעות, עד כדי כך שגזרו לספר את השערות לגמרי, ובמקומותינו לחמו ע"ז במס"נ, ומי יתן והי' כל עם ה' ככה, ומכ"ש האומר שהמחליפות מפאה נכרית למטפחת מפסידות הרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ומעכב את הרבים מלעשות מצוה.
והנני בזה לחזק את ידיהן של הני גבורי כח המקדשים שם שמים ברבים ומחליפות מפאה נכרית לכיסוי ראש כהלכה בודאי מקרבין בזה את הגאולה דבזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו והנני לברכם שיזכו להפקד בדבר ישועה ורחמים בבני חיי ומזוני רויחי ויזכו להעמיד דורות ישרים מבורכים וימלא ה' כל משאלות לבם לטובהכאו"נ הטוב ונפש המצפה לישועת ה' ולהרמת קרן ישראל במהרה ובאעה"ח

מכתב קודש

ממרן הגאון הגדול
רבי שמואל אויערבאך שליט"א
שכתבו בערב חג השבועות תשס"ד
ב"ה, ירושלים  יום שנכפל בו כי טוב אין טוב אלא תורה ערב חג השבועות זמן מתן תורתנו ה' תשס"ד
הן בעניי כבר פירסמתי מכבר בדבר הגדול והנשגב ביסוד קדושת וטהרת ישראל נועם וחן הצניעות בבנות ישראל בדבר הפירצה הגדולה בחומת קדושת הצניעות.
וכבר העדתי עדות נאמנה אשר כן היה דעתו ורצונו של אאמו"ר גאון ישראל זללה"ה אשר נשי ישראל יכסו ראשן במטפחת, וגם ראיתי בעיני צערו הגדול של אאמו"ר זללה"ה על הפאה ה"נכרית" שנתפשטה בקרב שלומי אמוני ישראל ד' ירחם.
והן עתה אשר זכינו להתעוררות גדולה בזה, ואשר יש בזה גם גדר למכשול של תקרובת ע"ז ומיאוס של ע"ז ועובדיהם, וגם תהילה לד' יתברך אשר זה גרם להתעוררות גדולה לחזור למנהג ישראל מקדמת דנא להחזיר עטרת ראשנו של בית יעקב נשי ישראל, וחס ושלום לא לבוא לקרר ולצנן בדבר נשגב הזה באמתלאות שונות.
בנות ישראל חיזקו ואימצו ולא ליבוש מפני המלעיגין המקררים, החזירו עטרת יופי הצניעות על ראשיכם,  ותתברכו בשובע נחת דקדושה מבניכם ובנותיכם תוך בריות גופא ונועם ד' ותתברכו בזה ובבא בכל מכל כל.
הכותב וחותם ביום ערב זמן מתן תורתינו, לחיזוקה וקיומה של התורה והיהדות ודת יהודית והטהרה והצניעות
שמואל באאמו"ר גאון ישראל מוה"ר שלמה זלמן זללה"ה אויערבאך

מכתב עוז

ממרן הגאון הגדול

רבי שמואל אויערבאך שליט"א
שכתבו ביום ו' עש"ק פר' ויקהל כ"ג אדר א' תשס"ה
בסייעתא דשמיא ערב שבת קודש לסדר ויקהל משה וכו' ס"ה

אל בני קהילת קודש בעיר עוז לנו "קרית ספר" ד' יכוננה סלה

באתי בזה בדברי חיזוק, באשר שמועה טובה שמענו אשר הרבה אברכים יקרים שיחיו, לקחו על עצמם לחזק עצמם בדבר נשגב ביסודי היהדות הצניעות והקדושה ולקחו על עצמם להתחזק ולחזק אחרים כנגד הפרצה הנוראה של "פאה נכרית", וכבר פרסמתי בעניי דעת אאמו"ר גאון ישראל זללה"ה.
תחזקנה ידיכם וכל הנזהרים בזה וילבשו על ראשם כמנהג מקדמת דנא ולא פאה נכרית, שיזכו להרבה ברכה והצלחה בכל ובריות גופא ושובע נחת דקדושה מכל צאצאיהם שיחיו, שיהיו תלמידי חכמים מובהקים יראי ד' ובזכות זה ישמרנו ד' ית"ש מכל נגע ומחלה רח"ל, ואך בריאות שלימה ונועם ד' יהא עלינו כל הימים ונזכה ע"י כך לגאולה שלימה.
בכל חותמי ברכה לקיומה וחיזוקה של דת ישראל ויהודית ד' יחזקנו ויאמצנו   שמואל אויערבאך

the last war:

Chanukah?What did Maccabim fight for?What are we fighting for in -the last war: EMET vs. SHEKER / TRUTH vs. QUASI-TRUTH ie FALSEness-can 6*6=11.999999999999999999999999999999999999999999999?
just like there can be no 6*6=almost 12, the same,there is no almost TRUTH. The Truth does NOT require any MASQUES....AND THIS IS WHAT WE SEE RIGHT NOW...THE TIME BEFORE THE COMING OF MASHIACH...BEFORE THE WORLD'S "END" AS WE KNOW IT. Hashem is showing us the real faces of the people...and it's not enough to have a "good" person COVER-UP or to wear a "religious" COVER-UP...for those that do...And's it's not enough to do CHESED/ KINDNESS. EMET & CHESED must go together!