מיומנה של בעלת תשובה: המטפחת

מיומנה של בעלת תשובה: המטפחת איך ייתכן שמטפחת פשוטה, שקיבלתי על עצמי לאחר החתונה, יכולה להרתיע כל כך הרבה אנשים? איך ייתכן שכל אחד מרשה לעצמו להשיא לי עצות, לתת לי תשובות, להסביר לי שאני טועה, להבהיר שעכשיו זה לא הזמן?
15/06/11 רונית שיינפלד / הידברות סופשבוע - מוסף שישבת
"בטוח שזו את?" שאלה אותי. "לא התבלבלת?", הוסיפה. "ממש לא", השבתי לה בחיוך. "למה לא להיות יותר מתונה?", עיניה המתפלאות נחו לרגע על המטפחת שלראשי. "עברת אותי", סימנה לי בידה על אורך החצאית שלה. כמובן שתיארתי לעצמי שאקבל כמה "לייקים" על ה"תסרוקת" החדשה שלי, אחרי שחזרתי לעבודה בפעם הראשונה עם כיסוי ראש.   אני עובדת מעל 15 שנה במועצה המקומית שלנו, ומתוך כ-150 עובדים אני היחידה שענדה היום תג של "חוצנית" - תג שמראה על חוסר שייכות למקום ולסביבה. מהרגע שסיפרתי שבכוונתי לכסות את הראש, קיבלתי כל כך הרבה תגובות, שאני לא ממש יודעת אם לצחוק או לבכות. גיליתי חוסר ידע מהו. זה התחיל ב"מה את צריכה את זה עכשיו?" בואכה "את לא חושבת שיהיה לך חם?"  וכלה ב"אל תהיי פנאטית"... בלילה תהיתי ביני לבין עצמי, איך ייתכן שמטפחת פשוטה יכולה להרתיע כל כך הרבה אנשים. איך ייתכן שכל אחד מרשה לעצמו להשיא לי עצות, לתת לי תשובות, להסביר לי שאני טועה, שלא צריך להגזים, שעכשיו זה לא הזמן המתאים. אהבתי במיוחד את העובדה שמבקשים ממני לא להתחרד, לא להשתגע. "אל תהי כמו מאה שערים", התחננו בפני. סהדי שבמרומים, שאלתי, אולי תגיד לי מי הפנאט האמיתי כאן? ירין, בתי המתוקה, ביקשה לדעת רק "למה" ו"מה יהיה?". הבטתי לתוך עיניה החמות, והסברתי לה שאני חייבת לשם יתברך הרבה. הרבה מאוד. וזו הדרך שלי להודות לו. "את יודעת כמה חסדים הוא מרעיף עלי כל יום?" שאלתי אותה בחיוך "תביטי בעצמך ותביני איזו מתנת חינם הוא הביא לי", צחקתי. אז מה זו חתיכת בד בשבילי? הייתי רוצה לומר לכם שזה היה קל ופשוט, אבל זה לא. לקח לי הרבה שנים להגיע למצב של תמימות דעים עם עצמי, עד שהגעתי לנקודה שבה ארגיש שלמה. ופה עצם העניין - כשאתה מרגיש שלם במאת האחוזים עם מה שאתה, שום דבר לא יעמוד בדרכך. "אני לא יכולה לעשות חצי תשובה", הסברתי לה וליטפתי את פניה, "אני לא יכולה לעשות חצי עבודה". לחזור בתשובה זה תהליך ארוך ויסודי, ארוך ופנימי. כל הזמן כשאתה מחפש ובודק, אתה עוד יכול לברוח מזה. הבעיה מתחילה כשכל הספקות מתפוגגים, כשכל הגבולות מיטשטשים. הבעיה מתחילה כשאתה רואה את האמת לנגד עיניך, ברורה וחדה כמו סכין. באחד מהשיעורים של הרב הרוש לפני כשנתיים, הוא הסביר שכל התכונות שלנו - גם אלו ש"ידועות לשמצה" - ניתנו לנו ע"י השם יתברך, אני זוכרת בבירור ששאלתי את עצמי "איזה טוב יכול לצמוח מההליכה שלי לעתים נגד הזרם? מה הטוב שיכול לצאת מזה שלא תמיד הלכתי בתלם?". היום קיבלתי את המענה לכך. "אם זה מה שהשם יתברך מבקש" הסברתי לירין "הוא יקבל". עיניי הביטו מעלה. "זה המעט שאני יכולה לעשות כדי להביע את אהבתי". חשבתי בלבי שלא באתי לעולם הזה כדי לרצות אחרים ולהתאים את עצמי לתבנית חייהם. רבי זושא מאניפולי אמר, שאחרי 120 שנה לא ישאלו אותו למה הוא לא היה אברהם אבינו - ישאלו אותו למה הוא לא היה זושא. החלטתי להיות נאמנה למשנתו של רבי זושא. אם כך, נעים להכיר, אני רונה! וכולם, ללא יוצא מן הכלל, יצטרכו ליישר קו. זאת האמת שלי, ואיתה אני הולכת עד הסוף. כל אפשרות אחרת הינה לעשות שקר בנפשי, וזה משהו שלא אוכל לחיות איתו. כמי שהשנה חגגה את גיל 40, אוכל לומר בפה מלא שכמעט 40 שנה חייתי במדבר. 40 שנה של צימאון בלתי פוסק, מתעלמת מקול הרוח שאליי קורא. תקופה ארוכה ייחלתי לחיים של תוכן, לחוף מבטחים שבו אשליך את העוגן. סוף סוף מצאתי נווה ירוק ורענן עם ניחוח של בושם ופרי אדמדם. משפחה וחברים יקרים שלי , כיסוי הראש הינו חלק ממכלול. חלק מעסקה שיש בה את הכל. תצטרכו להתרגל לעובדה המובהקת שלצדכם יש מישהי קצת אחרת, כביכול. ואם תציצו לבבואה שלכם, תגלו שכל אחד הוא קצת אחר. וכמו שאני מקבלת אתכם בלי שאלות - אני מבקשת שתביטו קצת מעבר למחיצות. אני בטוחה שבפנים, ממש עמוק, במקום שרואה רק בוחן הכליות, אתם שמחים בשמחתי שהלכתי אחרי בחירתה של נשמתי. לאט לאט תפנימו שכיסוי ראש לא מצמיח קרניים ולא מעוות את החשיבה. כיסוי הראש לא ירחיק אותי מכם ולא ימנע ממני לאהוב אתכם. למעשה, העבודה האמיתית שלי מתחילה עכשיו, כשהמטפחת לראשי. היא מחייבת אותי לצמצם את הפער בין החיצוניות לפנימיות, לצמצם את הפער בין הציפיות למציאות. היא מחייבת אותי בהתבטלות וביראת שמיים. היא מחייבת אותי בעבודת השם, להתייגע פי שניים... ואליך, מצמיח הישועה, אני נושאת תפילה. אדלג מעל כל עיקול ומשוכה, ארים את ראשי ואתהלך בבטחה. אשמר מדברי הבל ובלע, אעמוד על דעתי איתנה כסלע. תזכיר לי תמיד מהו מקומי, תשמור אותי תדיר מעשיית רצוני. הרחק ממני את שליחיו של היצר, כי על ראשי הנחת כתר. המייל של רונית (לנשים בלבד):Rona1471@gmail.com  http://www.hidabroot.org/ARDetail.asp?BlogID=112125

Galit Burg-Michael -דרך המלך של גלית מיכאל-גלית בורג-מיכאל (נולדה בשנת 1968) היא זמרת ישראלית, לשעבר חברה בצמד "גילי וגלית" שייצג את ישראל באירוויזיון בשנת "Derekh Hamelekh" (Hebrew script: דרך המלך, English translation: "The King's Road") was the Israeli entry in the Eurovision Song Contest 1989, performed in Hebrew by Gili & Galit.-1989

גלית בורג-מיכאל (נולדה בשנת 1968) היא זמרת ישראלית, לשעבר חברה בצמד "גילי וגלית" שייצג את ישראל באירוויזיון בשנת 1989

"Derekh Hamelekh" (Hebrew script: דרך המלך, English translation: "The King's Road") was the Israeli entry in the Eurovision Song Contest 1989, performed in Hebrew by Gili & Galit.

Galit Burg-Michael  

דרך המלך של גלית מיכאל

בשנת 89 היא יצגה את ישראל באירוויזיון במסגרת הצמד "גילי וגלית" עם הלהיט "דרך המלך", ולפני שנים ספורות חזרה בתשובה. גלית מיכאל מסכמת את התהליך, מיוחד להידברות סופשבוע

20/12/10 גלית בורג / הידברות סופשבוע - מוסף שישבת

אני בת בכורה להורים מוזיקאים - אבא (ז"ל) זמר וגיטריסט, והאימא זמרת לשעבר. בגיל 10 אימא חזרה בתשובה, ונשלחתי ללמוד בפנימיית בית רבקה בכפר חב"ד. אבא התקרב קצת לחב"ד, אך שמר על אורח חיים חילוני. השלום לא שכן בבית... לצערי התכנים בטלוויזיה שהושארה בבית עשו את שלהם... בימי שישי בערב, אחרי הסעודה, הייתי מביטה דרך התריסים אל עבר בני נוער בנים ובנות שהיו מצחקקים למטה בשכונה. הם נראו מאוד "מאושרים"... רציתי להיות בחברתם, הרגשתי שאני כביכול "מפסידה משהו". החלטתי שאני רוצה להיות "כמו כולם" - נמאס לי להיות חריגה בנוף הכללי ולספוג עלבונות בשכונה נוסח "תראו תדתייה הזאת". לא הבנתי. לא ממש הסבירו לי שזכיתי. לא הדריכו אותי. תמהתי "למה עלי להיות שונה?" ... לא היה לי טוב. בסוף כל יום לימודים ברחתי הביתה, לא רציתי לישון בפנימייה. לא הבנתי למה עליי להישאר רחוק מן הבית, בזמן שאחותי הקטנה ממני בשנתיים לומדת ב"בית יעקב" וזוכה לישון בבית כל יום. שוחחתי עם אבי על רגשותיי. סיפרתי לו שאני לא רוצה להיות דתייה. הוא אמר שהוא מבין אותי, אבל לא יכול ללכת נגד אימי ולא יכול לעשות דבר. הלכתי לסבתי, שיתפתי, בכיתי וקיבלתי ממנה כסף לקנות לעצמי מכנסי גינס... היה זה ערב יום העצמאות. אחרי עימות סוער עם אימי יצאתי את הבית. הרגשתי עצמאית בעודי מטיילת לבדי בטיילת בת-ים בגינס וטריקו קצר. הרגשתי חופשייה ו"גאה". הדמעות והצער שנגרמו לאימי שתחיה לא ממש הטרידו אותי באותו לילה, לצערי. נרשמתי ללימודים בתיכון חילוני. הייתי ככל הנערות בגיל הטיפש עשרה: הלכתי למסיבות כיתה, ונהניתי לרקוד ולבזבז את זמני עד לשעות הלילה הקטנות במועדונים בתל אביב. בעודי בת 16 התמכרתי לכל המוזיקה הפופולארית דאז. אהבתי לשיר שעות מול המראה, חלמתי על קרירה של זמרת, השתתפתי בתחרות נוער במועדון "קולנוע דן" בתל-אביב, ובה זכיתי בפרס המקום הראשון - מכשיר "טייפ-רקורדר" גדול. הופעתי בבית הספר בכל הזדמנות, וגם בתיכון, כשנערכה תחרות "כישרונות צעירים", זכיתי במקום הראשון. בכל אירוע משפחתי הייתי מחכה להזדמנות לעלות על הבמה ולשיר. סיימתי קורס למשחק ושיחקתי בהצגות נוער שונות. בתום הלימודים בתיכון לא התגייסתי לצבא, לא רציתי להיות כבולה במסגרת זו, והצהרתי שאני "דתייה". אימא התנחמה בזה. לצערי השפעתי על אחותי הקטנה. כעבור זמן היא עזבה את הדרך, והחלה לצעוד איתי באותו מסלול. היינו יוצאות יחד לבלות במועדונים. שבת לא הייתה שבת, ואימא נשברה בבדידותה ועזבה את דרך השם גם כן, שלב אחר שלב, עד שחזרה לנהל חיים דומים לאלו שקדמו לתשובה... כשמלאו לי 19 שנים הבהרתי לאבי כמה אני נחושה להצליח כזמרת, והוא נתן את המלצתו לחברים מהמקצוע. מיד התחלתי להופיע בחתונות עם הרכבים שונים. בשנת 1989, בגיל 21, נבחרתי אחרי אודישן קצר להיות חלק מצמד שיתחרה על התפקיד לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון, כחלק מהצמד "גילי וגלית". זכינו במקום הראשון, ונסעתי ללוזאן שבשוויץ לייצג את ישראל. ההופעה נערכה בשידור חי בפני 6 מיליון צופים מכל רחבי אירופה. בקדם האירוויזיון עצמו הכרתי מוזיקאי שאיתו התחלתי לעבוד על חומר מקורי, הקלטתי תקליט שדרים שהושמע בכל תחנות הרדיו. אותו מוזיקאי הכיר לי את אחיו, הגיטריסט יגאל מיכאל, והוא זה שניגן בתקליט השדרים שלי. הוא בדיוק חיפש אז זמרת ללהקה שלו ואני הצטרפתי ללהקתו "להקת טרמפ". הופענו כך, "גלית ולהקת טרמפ", במשך 4 שנים בפאבים ובמועדונים הכי נחשבים בכל רחבי ישראל, לעתים כ-3 פעמים בשבוע. במקביל להופעות עברתי קורס בקוסמטיקה ובשעות היום עבדתי בתחום. יגאל ואני הפכנו לזוג, ואחרי ארבע שנים של הופעות ו"זוגיות", הגיטריסט שלי ואני נישאנו. הייתה זו שנת 1993. המשכנו לעבוד יחד וליצור מוזיקה מקורית משלנו. למדתי משחק מול מצלמה אצל השחקנית והבימאית מיכל בת אדם, ובשנת 1996 השתתפתי בשעשועון הטלוויזיה הפופולארי "גלגל המזל" במסגרת תחרות על תפקיד מנחת התוכנית. בשנת 1997, אחרי 8 שנים של הופעות בכל רחבי הארץ (ו-4 שנות נישואים), הרגשנו שהשגרה וההופעות לא מספקים, ועברנו לגור מעבר לים ולנסות את מזלנו בארה"ב. שם חשבנו שנמצא את האושר. הופענו יחד, בעלי ואני, בניו יורק בוויליג מנהטן במועדונים בעלי שם. זכינו להופיע בכל אמריקה גם עם הרכבים אחרים ושונים, וטסנו גם להופיע בברזיל וארגנטינה. כעבור שנתיים באמריקה נולד בני הבכור, השם ישמרהו. למרות הריגוש והמילוי הרוחני שבאימהות, עדיין ניקרה בי תחושת ריקנות וזרות באמריקה. בערבי שבת בעלי היה מופיע במועדון רוסי יוקרתי בברוקלין. הוא היה יוצא באמצע הארוחה, ואני הייתי יושבת לסיים את "סעודת השבת" לבדי... בתום הארוחה נהגתי לצאת ולטייל עם בני כשהוא בעגלה, מביטה לשמים בדמעות ותוהה. הבדידות והצער לא נתנו לי מנוח. התחלתי ב"חיפוש רוחני". עברתי קורס שבו הוכשרתי ל"רייקי מאסטר" - תחום ברפואה האלטרנטיבית, ריפוי באנרגיה. בנוסף עשיתי מדיטציות ויוגה. במקביל המשכנו ליצור. לימים קיבלנו הצעה מפתה מאחת מחברות התקליטים המובילות באמריקה, "קולומביה רקורדס", אך אני רציתי לשוב לישראל ולגדל את הילד בארץ הקודש... דווקא עכשיו כשהתקרבתי לטמון את ידי בצלחת, התהילה לא קרצה לי בכלל... בשנת 2001 שבנו לישראל וחזרנו להופיע בחתונות מועדונים ואירועים שונים. במקביל המשכתי את החיפוש הרוחני שלי בספרי מודעות עצמית, ניו אייג ומיסטיקה, חוצנים וחייזרים. למדתי לקרוא בקלפי טארוט ועסקתי בתחום. עסקתי בתקשור, למדתי דמיון מודרך, מפגשי מדיטציה, בודהיזם, השתתפתי כמה פעמים בשבתות של ויפאסנה וכן הלאה. כל דבר שנגעתי בו בתחום עניין אותי לזמן מאוד קצר, לא התמדתי בכלום, ולא הרגשתי שנגעתי כעבור זמן נולדה ביתי השנייה, שתחיה, בארץ הקודש. הקלטתי דיסק שירים מקורי, ועשינו לו מופע השקה גדול עם יחסי ציבור רחבים, עיתונאים, כתבות וכו. ה"הצלחה" השקרית לא המשיכה זמן רב, ואני שקעתי בריקנות ודיכאון. כל הזמן ניקרה בראשי השאלה "מה הטעם בחיי?!". לימים מצאתי לי "תחום רוחני" חדש לגשש בו כדי למצוא את הסיבה להיותי קיימת כאן על כדור הארץ: לימוד "חכמת הקבלה". הרגשתי שאני נוגעת באמת, התלהבתי מהנושא, התרגשתי בכל שיעור מחדש, והמורה הבטיח שאחרי שלוש שנות לימוד, ורק למי שלא מוותר, מתגלה הסיבה "מה הטעם בחיינו". אך למרות ההרגשה ה"עילאית" כביכול, והדברים ה"מיסטים-מיוחדים" שקרו לי, מצאתי את עצמי מתוסכלת עוד יותר מתמיד. חצויה בין העולם הגשמי לרוחני, לא הבנתי מה עלי לעשות עם זה. הרגשתי שאני מפספסת משהו, הייתי מהלכת כמעט כל היום בתחושת פספוס בלתי מוסברת, וזו הייתה מלווה בתחושת געגוע בלתי נתפסת... לא מצאתי מרגוע לנפשי. רציתי להרגיש את האלוקים, אך לא ידעתי מה חסר לי... הייתי מתפללת לבורא בדמעות שליש. "אבא, תגיד לי מה לעשות", ביקשתי. "אני יודעת שיש משהו שאני צריכה לעשות. אני מרגישה שהזמן עובר, ולא קורה כלום. משהו צריך לקרות, משהו גדול וניסתר מבינתי". בעלי לגמרי לא היה מרוצה מהלימוד ה"קבלי" שלי. הייתי יושבת שעות מול האינטרנט ומקשיבה לשיעורים עד לפנות בוקר. הוא חשש שאני מרחפת ומזלזלת בבית בתפקיד שלי כאם ואישה, ונתן לדאגתו תוקף ובצדק. שלום הבית התערער, והייתי פונה להשם בתפילה, "למה בעלי לא מבין שאני רק מחפשת למצוא את האלוקים"? למה הוא לא מפרגן לי?". הקדוש ברוך הוא שלח לי סימנים... פניתי בהמלצת חברה לרבנית לשיחת יעוץ בנושא הזוגיות. הרבנית הציעה לי לרכוש לבעלי את הספר "בגן השלום" (ספר לגברים בלבד לשלום הבית) פרי עטו של הרב שלום ארוש. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הרב. "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין...", אמרה לי הרבנית, אך לא הבנתי את הרמזים הדקים שלה בדבר צניעות הלבוש שלי... כששבתי מאצלה לקראת ערב זמן קצר אח"כ נשמעו נקישות בדלת. באופן קבוע שער הכניסה לבית הפרטי היה נעול, אך דווקא באותו ערב "משום מה" שכחתי לנעול אותו. מעבר לדלת עמד אברך שהציע לי לרכוש דיסקים לשלום בית של הרב זמיר כהן. הוא סיפר שיש לו ספר להמליץ עליו - "חכמת נשים" של הרב שלום ארוש, אודות שלום הבית. "שמעת על הרב ארוש"? הוא שאל..."רק היום", צחקתי. בהמשך אברך שפגשנו "במקרה" הזמין את בעלי לשיעור תורה. הלכנו יחד לשיעור. ישבתי בעזרת נשים, והרגשתי התנגדות פנימית לתכנים ששמעתי. פחדתי... "איפה שאני לומדת יותר טוב", אמרתי לבעלי. "את תקועה", הוא טען. אחד הדברים ה"מוזרים" הנוספים שקרו לי (עוד השגחה פרטית - היום אני יודעת) הוא שחיפשתי חברה טובה מהתיכון דרך האינטרנט ולא מצאתי. כעבור שלושה ימים היא שלחה לי מייל, סיפרה שחזרה בתשובה. נפגשנו... יאמר לזכותה שהיא עוררה אותי, ושיקפה לי את ה"בלבול" שהייתי שרויה בו. בהתחלה התנגדתי מאוד. התווכחנו שעות. רציתי שהיא תצטרף אלי לשיעור קבלה, חשבתי שאולי זה יגרום לה לחשוב אחרת. היא הבטיחה שתבוא איתי רק אחרי שאלך לשיעור קבלה אמיתי. לא רציתי להאמין שיש משהו אחר ממה שאני לומדת, אבל אחרי שכנועים רבים הסכמתי והגעתי בכל זאת לשמוע. היה זה שיעור של הרב ארמוני - שיעור שמיועד לגברים בלבד. ואני ישבתי עם בעלת הבית במטבח והקשבתי בהשתוקקות... שמעתי מושגים מוכרים, אך לא הצלחתי להבין למה הוא מקשר את מבנה המרכבה הרוחני (עשר ספירות) לאברים של הגוף הגשמי. לא רציתי לקבל ולא לשמוע את ההסברים שנתן לי. היה בתוכי מאבק וויכוח פנימי עצום וסוער. בסוף השיעור התווכחתי עם הרב. הוא אמר שבקרוב אני אראה שטעיתי, וטען כי הטעו אותי, ושהמקום בו למדתי מפוקפק. הרי לא הוזכרו בו לא תורה ולא מצוות, והם משדרים ברצף את השיעורים בטלוויזיה גם בשישי ושבת, ושעוד אבין את הטעות... הרב ניסה להסביר לי כי אנו חיים בעולם הזה, הגשמי, ושאין להתייחס לרוחניות רק ברוח, ולנתק כך את הגוף ממצוות ולהתעלם מהגשמיות. סירבתי לשמוע. "אני אגוז קשה לפיצוח", אמרתי... ואז...את הגאווה שבר המשבר הקשה שהחריף בנישואים, הבנתי שמשהו לא נכון, שלא יתכן שאני כל כך קרובה להשם ולרוחניות, ובכל זאת נכשלת בחיי האישים. ובעודי נמצאת בצער, זועקת להשם ומדליקה נר לרבי שמעון בר יוחאי, צעקתי לקדוש ברוך הוא: "מה עלי לעשות?!". הרגשתי מן קול פנימי שאומר לי "לרוץ ולשים כיסוי ראש...ומיד"! עדיין לא הבנתי למה אני מרגישה כך, אך משהו בתוכי רצה להפסיק "להלחם". כך זה הרגיש... פתאום הבנתי. כמה ניסיתי להתחמק מן האמת? כמה אוכל עוד לברוח? הרי חשבתי על כך כל כך הרבה פעמים שעליי "לחזור בתשובה", ומיד הייתי מסלקת את המחשבות וחושבת "מה פתאום?!", "מה קשור"?... ושאר תירוצים... וכמה רמזים אבי ז"ל היה נותן לי בחלומות בעניין צניעות ובעניין הארגון המפוקפק שבו למדתי... הייתי מבינה את הרמזים בזמנים אחרים ובנסיבות שונות, ומתעלמת שוב ושוב. כשהתברה לה תמונת ה"פאזל של חיי" לקחתי במסירות על עצמי תשובה מלאה. שיקמתי את הבית והתחלנו לשמור שבת, טהרה, כשרות, שיעורי תורה, בית ספר תורני לילדים. ובאמת, כמו שחזה הרב ארמוני, רק זמן מועט עבר מאותו לילה בשיעורו וחזרתי להתנצל בפניו בבושת פנים. עדיין היו לי התלבטויות לגבי הכיסוי ראש, ומה שגרם לי להחליט סופית היה כשהקשבתי באינטרנט להרצאה של הרב אמנון יצחק, ובה הוא בירך נשים שלקחו על עצמן כיסוי ראש. חולת סרטן שעשתה כן החלימה כעבור זמן מה, נשים עקרות ילדו לאחר שלקחו על עצמן את המצווה, וכן הלאה. לאימי גילו שנתיים קודם את ה"מחלה הנוראה". נמצאו גרורות בכל גופה, ומצבה הבריאותי הידרדר. התרגשתי מההרצאה שראיתי, בכיתי כמו תינוקת. "אלוקים, אני לא רוצה שאימא שלי תמות! אני מבקשת, אל תיתן לה למות!", קראתי אליו. לקחתי על עצמי כיסוי ראש. היה זה ערב שבת. בזמן הדלקת נרות השבת הדלקתי נר לרבי שמעון בר יוחאי, וביקשתי שזכותו תגן על אמי. אני יודעת שמזמן הייתי צריכה להקשיב לקול הזה, והנה אני מוכנה... "ברוך אתה ה אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", בירכתי וביקשתי את הקדוש ברוך הוא שהצעד יוקדש לרפואתה של אימי. החלק השני והאחרון בסיפורה של גלית מיכאל - יעלה לאתר מחר  להרשמה כמנוי למגזין האלקטרוני השבועי "הידברות סופשבוע" הקליקו כאן http://www.hidabroot.org/ARDetail.asp?BlogID=111922

Статус Женщины - Гавриэль Давидов

http://www.leolam.net/Nashim/Status.mp3 -   Статус Женщины - Гавриэль Давидов

 по-русский

הרב שך קרא אותנו ובא לירושלים לאולם "טירת חן" ואמר: "אוי זה בוער לי, כל הקיום של הכוללים תלוי בזה, כל הקיום של התורה, צריך לסגור את הכוללים אם הולכים ככה נשים של אברכים, זה לא יתכן! אין קיום לתורה!"

אז מי שיש לו קצת מח בקודקודו יודע, שהרחוב יושב ומחפש עצות פשוטות מאד, איך להחטיא את הרבים. לי סיפר אדם אחד מחוץ-לארץ, שיושבים אנשים ומקבלים שכר עצום, שהתפקיד שלהם להתעמק, איך לעורר ולגרות את היצרים של האנשים. ואלו המלבושים הנדרשים ב"מודה". ואת הזבל הזה ואת האשפה הזו, ואת העלבון והטומאה הזו מכניסים כאן לארץ ישראל, ואברך יכול להרשות לעצמו שאשתו תלך כך?! יש בזה יופי בדברים האלו? או שמטרה אחת ויחידה... אברך שולח את אשתו! לכי תחטיאי את הרבים! אמר הרב שך, לפני עשרים ושתיים שנה ניסו נשים ללכת במלבוש יותר קצר מהברכיים, והרב שך קרא אותנו ובא לירושלים לאולם "טירת חן" ואמר: "אוי זה בוער לי, כל הקיום של הכוללים תלוי בזה, כל הקיום של התורה, צריך לסגור את הכוללים אם הולכים ככה נשים של אברכים, זה לא יתכן! אין קיום לתורה!"

מה נשאר לקב"ה? מי נשאר לו היום? - כמה בנים יחידים?! מי ששומר כל היום את הצניעות! אזי אם פה לא? זה הרי כמו אבא רואה שכל בניו בגדו בו, נשאר לו אחד, ופתאום הוא רואה שגם הוא עוזב אותו. כמה הוא הכאב! בני שלי! גם אתה??!... היום מי המעמיד של הכל? מי המעמיד של כבוד השם בבריאה? מי אם לא אנחנו היחידים השומרי תורה ומצוות אז אם אנחנו לא, מי נשאר?!...

רבי דן סגל שליט"א אליי באים ואומרים שיש להם נסיונות, לא מחופשיים, מחרדים, שהולכים באופן זה, שח"ו מושך את העיניים, נורא נוראות!!! בפרט אם זה עוד אשת איש, אשת איש! ראיה אחת, הרהור אחד, ה' ישמרנו, זה אש מכלה, וכי יש לנו מושג מה זה? נורא! נורא! והיצר עובד, הגברים יעשו מה שרוצים, כמעט עשרים וארבע שעות ביממה, ואומרים - זה - מצות הלבוש! זה מצות כיסוי הראש! נורא נוראות! עצם הדבר מגוחך. אני שמעתי מפי מורי ורבי הג"ר שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, דיברתי איתו אז על כיסוי ראש, הוא אמר. לפני חמישים שנה אם היתה באה אשה לירושלים עם פאה היו סוקלים אותה באבנים, והוא אמר:הפאה של אז אפילו עיור היה רואה שזה פאה! זה היה "כמו קש!" היום - הוא אומר - אני לא יודע אם הולכים עם כיסוי או בלי כיסוי, והוא הוסיף כך "אצלי זה מאוס מאוד", משל למה הדבר דומה: לאחד שאוכל בשר כשר ועושה כל ההשתדלות שיראה שזה טרף. הוא מכסה את השיער, ועושה כל ההשתדלות שיראה שזה לא מכוסה, "אצלי זה מאוס מאוד" כך הוא אמר, אני אומר לכם כלשונם - "מאוס מאוד", נורא נוראות!מי יש לו את הכתפיים הרחבות האלה?! הלא זה פריצות!!! מי יכול לקחת על ראשו את זה? וזה הרי כתוב - נורא נוראות - הרי אליהו הנביא בא ממקום שהיה 400 בחורים ומתו שם, והוא בכה, אמרו לו למה אתה בוכה? הם עשו מעשה נוכרים!, ועיקר, מה שאמרו לי שהכינוס הזה הוא, כי הרבה טענו שמצידן (של הנשים) יש נכונות, רק מצידנו (הבעלים) אין נכונות, יש הרבה דברים שאנחנו ח"ו רוצים, שילכו באופן זה, או שיעשו - נורא נוראות!!! ויפה שעה אחת קודם. אתם רואים שזה לא זמן פשוט, לא צריכים ח"ו שהקב"ה ידבר יותר ברור, זה כבר מספיק הוא רומז, לא תוכל להתעלם, הקב"ה מזעזע את הבריאה כעת. ולכן צריכים לעמוד בעזה"י בכל האופנים של הצניעות, שיהיה בכל המצבים, כשיושבים, כשעומדים, וכו' ובעיקר צריך שיהיה "כל כבודה בת מלך פנימה" הולכים סחור סחור זה הנקודה - צניעות! פה כל הברכות, כל ההצלחות, החפץ חיים כותב במכתב, כתוב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, הוא אומר, מתפללים כל כך הרבה, לומדים כל כך הרבה, אומרים ברכות כל כך הרבה, אז למה אין ברכה? למה אין פרנסה בשפע? למה יש עניות? אומר החפץ חיים בגלל שלא נזהרים בצניעות, אומרים ברכות כנגד ערוה, לא פלא שבא העניות, אין כאן ברכה, אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, דבר - זה ערות דבר, אין הברכה מצויה אלא כאשר הדבר סמוי מן העין! כאשר לא רואים אותו, הרוצה להעשיר יצפין - יצפין את עיניו, אוי, כמה חולשה! מה נשאר לקב"ה? מי נשאר לו היום? - כמה בנים יחידים?! מי ששומר כל היום את הצניעות! אזי אם פה לא? זה הרי כמו אבא רואה שכל בניו בגדו בו, נשאר לו אחד, ופתאום הוא רואה שגם הוא עוזב אותו. כמה הוא הכאב! בני שלי! גם אתה??!... היום מי המעמיד של הכל? מי המעמיד של כבוד השם בבריאה? מי אם לא אנחנו היחידים השומרי תורה ומצוות אז אם אנחנו לא, מי נשאר?!...