Galit Burg-Michael -דרך המלך של גלית מיכאל-גלית בורג-מיכאל (נולדה בשנת 1968) היא זמרת ישראלית, לשעבר חברה בצמד "גילי וגלית" שייצג את ישראל באירוויזיון בשנת "Derekh Hamelekh" (Hebrew script: דרך המלך, English translation: "The King's Road") was the Israeli entry in the Eurovision Song Contest 1989, performed in Hebrew by Gili & Galit.-1989

גלית בורג-מיכאל (נולדה בשנת 1968) היא זמרת ישראלית, לשעבר חברה בצמד "גילי וגלית" שייצג את ישראל באירוויזיון בשנת 1989

"Derekh Hamelekh" (Hebrew script: דרך המלך, English translation: "The King's Road") was the Israeli entry in the Eurovision Song Contest 1989, performed in Hebrew by Gili & Galit.

Galit Burg-Michael  

דרך המלך של גלית מיכאל

בשנת 89 היא יצגה את ישראל באירוויזיון במסגרת הצמד "גילי וגלית" עם הלהיט "דרך המלך", ולפני שנים ספורות חזרה בתשובה. גלית מיכאל מסכמת את התהליך, מיוחד להידברות סופשבוע

20/12/10 גלית בורג / הידברות סופשבוע - מוסף שישבת

אני בת בכורה להורים מוזיקאים - אבא (ז"ל) זמר וגיטריסט, והאימא זמרת לשעבר. בגיל 10 אימא חזרה בתשובה, ונשלחתי ללמוד בפנימיית בית רבקה בכפר חב"ד. אבא התקרב קצת לחב"ד, אך שמר על אורח חיים חילוני. השלום לא שכן בבית... לצערי התכנים בטלוויזיה שהושארה בבית עשו את שלהם... בימי שישי בערב, אחרי הסעודה, הייתי מביטה דרך התריסים אל עבר בני נוער בנים ובנות שהיו מצחקקים למטה בשכונה. הם נראו מאוד "מאושרים"... רציתי להיות בחברתם, הרגשתי שאני כביכול "מפסידה משהו". החלטתי שאני רוצה להיות "כמו כולם" - נמאס לי להיות חריגה בנוף הכללי ולספוג עלבונות בשכונה נוסח "תראו תדתייה הזאת". לא הבנתי. לא ממש הסבירו לי שזכיתי. לא הדריכו אותי. תמהתי "למה עלי להיות שונה?" ... לא היה לי טוב. בסוף כל יום לימודים ברחתי הביתה, לא רציתי לישון בפנימייה. לא הבנתי למה עליי להישאר רחוק מן הבית, בזמן שאחותי הקטנה ממני בשנתיים לומדת ב"בית יעקב" וזוכה לישון בבית כל יום. שוחחתי עם אבי על רגשותיי. סיפרתי לו שאני לא רוצה להיות דתייה. הוא אמר שהוא מבין אותי, אבל לא יכול ללכת נגד אימי ולא יכול לעשות דבר. הלכתי לסבתי, שיתפתי, בכיתי וקיבלתי ממנה כסף לקנות לעצמי מכנסי גינס... היה זה ערב יום העצמאות. אחרי עימות סוער עם אימי יצאתי את הבית. הרגשתי עצמאית בעודי מטיילת לבדי בטיילת בת-ים בגינס וטריקו קצר. הרגשתי חופשייה ו"גאה". הדמעות והצער שנגרמו לאימי שתחיה לא ממש הטרידו אותי באותו לילה, לצערי. נרשמתי ללימודים בתיכון חילוני. הייתי ככל הנערות בגיל הטיפש עשרה: הלכתי למסיבות כיתה, ונהניתי לרקוד ולבזבז את זמני עד לשעות הלילה הקטנות במועדונים בתל אביב. בעודי בת 16 התמכרתי לכל המוזיקה הפופולארית דאז. אהבתי לשיר שעות מול המראה, חלמתי על קרירה של זמרת, השתתפתי בתחרות נוער במועדון "קולנוע דן" בתל-אביב, ובה זכיתי בפרס המקום הראשון - מכשיר "טייפ-רקורדר" גדול. הופעתי בבית הספר בכל הזדמנות, וגם בתיכון, כשנערכה תחרות "כישרונות צעירים", זכיתי במקום הראשון. בכל אירוע משפחתי הייתי מחכה להזדמנות לעלות על הבמה ולשיר. סיימתי קורס למשחק ושיחקתי בהצגות נוער שונות. בתום הלימודים בתיכון לא התגייסתי לצבא, לא רציתי להיות כבולה במסגרת זו, והצהרתי שאני "דתייה". אימא התנחמה בזה. לצערי השפעתי על אחותי הקטנה. כעבור זמן היא עזבה את הדרך, והחלה לצעוד איתי באותו מסלול. היינו יוצאות יחד לבלות במועדונים. שבת לא הייתה שבת, ואימא נשברה בבדידותה ועזבה את דרך השם גם כן, שלב אחר שלב, עד שחזרה לנהל חיים דומים לאלו שקדמו לתשובה... כשמלאו לי 19 שנים הבהרתי לאבי כמה אני נחושה להצליח כזמרת, והוא נתן את המלצתו לחברים מהמקצוע. מיד התחלתי להופיע בחתונות עם הרכבים שונים. בשנת 1989, בגיל 21, נבחרתי אחרי אודישן קצר להיות חלק מצמד שיתחרה על התפקיד לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון, כחלק מהצמד "גילי וגלית". זכינו במקום הראשון, ונסעתי ללוזאן שבשוויץ לייצג את ישראל. ההופעה נערכה בשידור חי בפני 6 מיליון צופים מכל רחבי אירופה. בקדם האירוויזיון עצמו הכרתי מוזיקאי שאיתו התחלתי לעבוד על חומר מקורי, הקלטתי תקליט שדרים שהושמע בכל תחנות הרדיו. אותו מוזיקאי הכיר לי את אחיו, הגיטריסט יגאל מיכאל, והוא זה שניגן בתקליט השדרים שלי. הוא בדיוק חיפש אז זמרת ללהקה שלו ואני הצטרפתי ללהקתו "להקת טרמפ". הופענו כך, "גלית ולהקת טרמפ", במשך 4 שנים בפאבים ובמועדונים הכי נחשבים בכל רחבי ישראל, לעתים כ-3 פעמים בשבוע. במקביל להופעות עברתי קורס בקוסמטיקה ובשעות היום עבדתי בתחום. יגאל ואני הפכנו לזוג, ואחרי ארבע שנים של הופעות ו"זוגיות", הגיטריסט שלי ואני נישאנו. הייתה זו שנת 1993. המשכנו לעבוד יחד וליצור מוזיקה מקורית משלנו. למדתי משחק מול מצלמה אצל השחקנית והבימאית מיכל בת אדם, ובשנת 1996 השתתפתי בשעשועון הטלוויזיה הפופולארי "גלגל המזל" במסגרת תחרות על תפקיד מנחת התוכנית. בשנת 1997, אחרי 8 שנים של הופעות בכל רחבי הארץ (ו-4 שנות נישואים), הרגשנו שהשגרה וההופעות לא מספקים, ועברנו לגור מעבר לים ולנסות את מזלנו בארה"ב. שם חשבנו שנמצא את האושר. הופענו יחד, בעלי ואני, בניו יורק בוויליג מנהטן במועדונים בעלי שם. זכינו להופיע בכל אמריקה גם עם הרכבים אחרים ושונים, וטסנו גם להופיע בברזיל וארגנטינה. כעבור שנתיים באמריקה נולד בני הבכור, השם ישמרהו. למרות הריגוש והמילוי הרוחני שבאימהות, עדיין ניקרה בי תחושת ריקנות וזרות באמריקה. בערבי שבת בעלי היה מופיע במועדון רוסי יוקרתי בברוקלין. הוא היה יוצא באמצע הארוחה, ואני הייתי יושבת לסיים את "סעודת השבת" לבדי... בתום הארוחה נהגתי לצאת ולטייל עם בני כשהוא בעגלה, מביטה לשמים בדמעות ותוהה. הבדידות והצער לא נתנו לי מנוח. התחלתי ב"חיפוש רוחני". עברתי קורס שבו הוכשרתי ל"רייקי מאסטר" - תחום ברפואה האלטרנטיבית, ריפוי באנרגיה. בנוסף עשיתי מדיטציות ויוגה. במקביל המשכנו ליצור. לימים קיבלנו הצעה מפתה מאחת מחברות התקליטים המובילות באמריקה, "קולומביה רקורדס", אך אני רציתי לשוב לישראל ולגדל את הילד בארץ הקודש... דווקא עכשיו כשהתקרבתי לטמון את ידי בצלחת, התהילה לא קרצה לי בכלל... בשנת 2001 שבנו לישראל וחזרנו להופיע בחתונות מועדונים ואירועים שונים. במקביל המשכתי את החיפוש הרוחני שלי בספרי מודעות עצמית, ניו אייג ומיסטיקה, חוצנים וחייזרים. למדתי לקרוא בקלפי טארוט ועסקתי בתחום. עסקתי בתקשור, למדתי דמיון מודרך, מפגשי מדיטציה, בודהיזם, השתתפתי כמה פעמים בשבתות של ויפאסנה וכן הלאה. כל דבר שנגעתי בו בתחום עניין אותי לזמן מאוד קצר, לא התמדתי בכלום, ולא הרגשתי שנגעתי כעבור זמן נולדה ביתי השנייה, שתחיה, בארץ הקודש. הקלטתי דיסק שירים מקורי, ועשינו לו מופע השקה גדול עם יחסי ציבור רחבים, עיתונאים, כתבות וכו. ה"הצלחה" השקרית לא המשיכה זמן רב, ואני שקעתי בריקנות ודיכאון. כל הזמן ניקרה בראשי השאלה "מה הטעם בחיי?!". לימים מצאתי לי "תחום רוחני" חדש לגשש בו כדי למצוא את הסיבה להיותי קיימת כאן על כדור הארץ: לימוד "חכמת הקבלה". הרגשתי שאני נוגעת באמת, התלהבתי מהנושא, התרגשתי בכל שיעור מחדש, והמורה הבטיח שאחרי שלוש שנות לימוד, ורק למי שלא מוותר, מתגלה הסיבה "מה הטעם בחיינו". אך למרות ההרגשה ה"עילאית" כביכול, והדברים ה"מיסטים-מיוחדים" שקרו לי, מצאתי את עצמי מתוסכלת עוד יותר מתמיד. חצויה בין העולם הגשמי לרוחני, לא הבנתי מה עלי לעשות עם זה. הרגשתי שאני מפספסת משהו, הייתי מהלכת כמעט כל היום בתחושת פספוס בלתי מוסברת, וזו הייתה מלווה בתחושת געגוע בלתי נתפסת... לא מצאתי מרגוע לנפשי. רציתי להרגיש את האלוקים, אך לא ידעתי מה חסר לי... הייתי מתפללת לבורא בדמעות שליש. "אבא, תגיד לי מה לעשות", ביקשתי. "אני יודעת שיש משהו שאני צריכה לעשות. אני מרגישה שהזמן עובר, ולא קורה כלום. משהו צריך לקרות, משהו גדול וניסתר מבינתי". בעלי לגמרי לא היה מרוצה מהלימוד ה"קבלי" שלי. הייתי יושבת שעות מול האינטרנט ומקשיבה לשיעורים עד לפנות בוקר. הוא חשש שאני מרחפת ומזלזלת בבית בתפקיד שלי כאם ואישה, ונתן לדאגתו תוקף ובצדק. שלום הבית התערער, והייתי פונה להשם בתפילה, "למה בעלי לא מבין שאני רק מחפשת למצוא את האלוקים"? למה הוא לא מפרגן לי?". הקדוש ברוך הוא שלח לי סימנים... פניתי בהמלצת חברה לרבנית לשיחת יעוץ בנושא הזוגיות. הרבנית הציעה לי לרכוש לבעלי את הספר "בגן השלום" (ספר לגברים בלבד לשלום הבית) פרי עטו של הרב שלום ארוש. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הרב. "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין...", אמרה לי הרבנית, אך לא הבנתי את הרמזים הדקים שלה בדבר צניעות הלבוש שלי... כששבתי מאצלה לקראת ערב זמן קצר אח"כ נשמעו נקישות בדלת. באופן קבוע שער הכניסה לבית הפרטי היה נעול, אך דווקא באותו ערב "משום מה" שכחתי לנעול אותו. מעבר לדלת עמד אברך שהציע לי לרכוש דיסקים לשלום בית של הרב זמיר כהן. הוא סיפר שיש לו ספר להמליץ עליו - "חכמת נשים" של הרב שלום ארוש, אודות שלום הבית. "שמעת על הרב ארוש"? הוא שאל..."רק היום", צחקתי. בהמשך אברך שפגשנו "במקרה" הזמין את בעלי לשיעור תורה. הלכנו יחד לשיעור. ישבתי בעזרת נשים, והרגשתי התנגדות פנימית לתכנים ששמעתי. פחדתי... "איפה שאני לומדת יותר טוב", אמרתי לבעלי. "את תקועה", הוא טען. אחד הדברים ה"מוזרים" הנוספים שקרו לי (עוד השגחה פרטית - היום אני יודעת) הוא שחיפשתי חברה טובה מהתיכון דרך האינטרנט ולא מצאתי. כעבור שלושה ימים היא שלחה לי מייל, סיפרה שחזרה בתשובה. נפגשנו... יאמר לזכותה שהיא עוררה אותי, ושיקפה לי את ה"בלבול" שהייתי שרויה בו. בהתחלה התנגדתי מאוד. התווכחנו שעות. רציתי שהיא תצטרף אלי לשיעור קבלה, חשבתי שאולי זה יגרום לה לחשוב אחרת. היא הבטיחה שתבוא איתי רק אחרי שאלך לשיעור קבלה אמיתי. לא רציתי להאמין שיש משהו אחר ממה שאני לומדת, אבל אחרי שכנועים רבים הסכמתי והגעתי בכל זאת לשמוע. היה זה שיעור של הרב ארמוני - שיעור שמיועד לגברים בלבד. ואני ישבתי עם בעלת הבית במטבח והקשבתי בהשתוקקות... שמעתי מושגים מוכרים, אך לא הצלחתי להבין למה הוא מקשר את מבנה המרכבה הרוחני (עשר ספירות) לאברים של הגוף הגשמי. לא רציתי לקבל ולא לשמוע את ההסברים שנתן לי. היה בתוכי מאבק וויכוח פנימי עצום וסוער. בסוף השיעור התווכחתי עם הרב. הוא אמר שבקרוב אני אראה שטעיתי, וטען כי הטעו אותי, ושהמקום בו למדתי מפוקפק. הרי לא הוזכרו בו לא תורה ולא מצוות, והם משדרים ברצף את השיעורים בטלוויזיה גם בשישי ושבת, ושעוד אבין את הטעות... הרב ניסה להסביר לי כי אנו חיים בעולם הזה, הגשמי, ושאין להתייחס לרוחניות רק ברוח, ולנתק כך את הגוף ממצוות ולהתעלם מהגשמיות. סירבתי לשמוע. "אני אגוז קשה לפיצוח", אמרתי... ואז...את הגאווה שבר המשבר הקשה שהחריף בנישואים, הבנתי שמשהו לא נכון, שלא יתכן שאני כל כך קרובה להשם ולרוחניות, ובכל זאת נכשלת בחיי האישים. ובעודי נמצאת בצער, זועקת להשם ומדליקה נר לרבי שמעון בר יוחאי, צעקתי לקדוש ברוך הוא: "מה עלי לעשות?!". הרגשתי מן קול פנימי שאומר לי "לרוץ ולשים כיסוי ראש...ומיד"! עדיין לא הבנתי למה אני מרגישה כך, אך משהו בתוכי רצה להפסיק "להלחם". כך זה הרגיש... פתאום הבנתי. כמה ניסיתי להתחמק מן האמת? כמה אוכל עוד לברוח? הרי חשבתי על כך כל כך הרבה פעמים שעליי "לחזור בתשובה", ומיד הייתי מסלקת את המחשבות וחושבת "מה פתאום?!", "מה קשור"?... ושאר תירוצים... וכמה רמזים אבי ז"ל היה נותן לי בחלומות בעניין צניעות ובעניין הארגון המפוקפק שבו למדתי... הייתי מבינה את הרמזים בזמנים אחרים ובנסיבות שונות, ומתעלמת שוב ושוב. כשהתברה לה תמונת ה"פאזל של חיי" לקחתי במסירות על עצמי תשובה מלאה. שיקמתי את הבית והתחלנו לשמור שבת, טהרה, כשרות, שיעורי תורה, בית ספר תורני לילדים. ובאמת, כמו שחזה הרב ארמוני, רק זמן מועט עבר מאותו לילה בשיעורו וחזרתי להתנצל בפניו בבושת פנים. עדיין היו לי התלבטויות לגבי הכיסוי ראש, ומה שגרם לי להחליט סופית היה כשהקשבתי באינטרנט להרצאה של הרב אמנון יצחק, ובה הוא בירך נשים שלקחו על עצמן כיסוי ראש. חולת סרטן שעשתה כן החלימה כעבור זמן מה, נשים עקרות ילדו לאחר שלקחו על עצמן את המצווה, וכן הלאה. לאימי גילו שנתיים קודם את ה"מחלה הנוראה". נמצאו גרורות בכל גופה, ומצבה הבריאותי הידרדר. התרגשתי מההרצאה שראיתי, בכיתי כמו תינוקת. "אלוקים, אני לא רוצה שאימא שלי תמות! אני מבקשת, אל תיתן לה למות!", קראתי אליו. לקחתי על עצמי כיסוי ראש. היה זה ערב שבת. בזמן הדלקת נרות השבת הדלקתי נר לרבי שמעון בר יוחאי, וביקשתי שזכותו תגן על אמי. אני יודעת שמזמן הייתי צריכה להקשיב לקול הזה, והנה אני מוכנה... "ברוך אתה ה אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", בירכתי וביקשתי את הקדוש ברוך הוא שהצעד יוקדש לרפואתה של אימי. החלק השני והאחרון בסיפורה של גלית מיכאל - יעלה לאתר מחר  להרשמה כמנוי למגזין האלקטרוני השבועי "הידברות סופשבוע" הקליקו כאן http://www.hidabroot.org/ARDetail.asp?BlogID=111922